לרגל ההשקה

סוף שבוע אחרון של ינואר ואני משיקה ספר ראשון שכתבתי וביחד עם תערוכה מקסימה מציוריה של יוליה.

סוף שבוע אחרון, חודש ראשון ואני קיוויתי להשיק בכלל בחנוכה. עם אור נרות וחושך סמיך של חודש דצמבר.

אני רוצה להגיד תודה ענקית למי שהגיעו. לכל מי שטרחו ובאו. משפחה, חברים, שותפים לדרך. מי שהגיעו כאן מקרוב ומי שבאו מרחוק.

לא מכבר למדתי שבתלמוד הבבלי מסכת בבא קמא נאמר: לא יסקל אדם מרשותו אל רשות הרבים. בדיון בין החכמים  מסופר על צדיק שעבר בדרך והעיר לאדם שזרק אל מעבר לגדר אבנים משדהו. הוא שאל אותו מדוע הוא מסקל מרשות הרבים אל רשות היחיד. לרגע דומה שהתבלבל אותו צדיק . אלא שלמים מכר האיש את שדהו והיה מהלך בדרך ונתקל במה שנתקל.  כמו ביקשו חכמינו לומר: רשות הרבים דווקא היא זו שעומדת, עמדה ותעמוד לרשותנו. גם אם לא נידרש לאותו מקרה קיצון של אדם היורד מנכסיו נצטרך להודות שאנו מבלים לא מעט מזמננו , שוהים, חולפים, נוסעים  ובסה"כ נמצאים במה שהמקורות מכנים רשות הרבים ובשפתינו היום – נחלת הכלל.

אני רוצה לשאול,  השאלה מה מצאתי לערוך לעצמי חגיגה? אם אחזור כמה חודשים אחורה כשהתחלנו יוליה ואני לרקום ולחלום את הסופש של ההשקה והתערוכה המוטיווציה היתה מאוד ברורה. זו הדרך להפגיש בין אנשים לבין היצירה. מעגל מצומצם שבתקווה ירחיב עצמו עם הזמן, עם הקריאה.

אלא שהשבועות האחרונים לימדו אותי שהשיקול הזה שהוא שיקול שיווקי בעיקרו קיים, חשוב ונוכח ככל שיהיה אינו היחיד אולי אפילו אינו העיקרי.

ובחזרה אל נחלת הכלל. אני יכולה לומר שבמידה רבה הפעילות שלי בשנים האחרונות מכוונת לשם, לצד הפיזי של נחלת הכלל. וגם כאשר מדובר בצד הפיזי, האסתטי הרי שהדברים קשורים קשר עמוק בנו החולפים והשוהים במרחב זה. בנפשנו. בתודעתנו. במבט ראשון ניתן לחשוב כי אין קשר בין הדברים בהם בחרתי לעסוק. מה בין הפסקת ריסוס עשבייה במרחב הציבורי לבין הליכת יום יום? מה בין השבת השקט ליער לבין הפחתת שימוש ברכב הפרטי? בספר הידוע והאהוב של ד"ר סוס חתול תעלול 2 ילדים אחים מנסים להיפטר מכתם שיצר החתול הנכלולי ובייאוש אומר האח לאחותו את המשפט האלמותי: " ניקיתם את הבית ולכלכתם את החצר". כך בספרו של ד"ר סוס, כך בסוגייה התלמודית וכך במציאות, בשיגרה. פעולות רבות שאנו עושים הן בעלות השפעה דרמטית על הסביבה בה אנו חיים, על הפלנטה שהיא ביתנו. אין באמת סיבה שנמשיך לנקוט בפעולות אלה. סביבה נקייה ומאוזנת נחוצה לנו בכל כך הרבה רמות ועד כדי שבסופו של יום בלעדיה לא יתכנו חיינו.

בבת שלמה פועלת קבוצה של אנשים מופלאים. ראובן, רילי, טל, צפריר ושלומית המופלאה  וביחד שאלנו את עצמנו בראשית הדרך:  "איך עושים שיהיה פה נקי?" וגם אם הדברים נשמעים פשוטים ותמימים למדנו שהם לא. ועם הזמן מצאנו עצמנו חותרים לסביבה נקייה חפה מפסולת והלאה משם לקדם סוגיות של נראות ושל סביבה.

לא מזמן שוחחתי עם מרטין וייל. מרטין וייל שהוא לי מקור השראה בלתי נדלה אמר לי באותה השיחה פעם ועוד אחת: את רואה משהו לא הגיוני אז תפעלי. האם כתיבה כמוה כפעולה או שוויל התכוון לאותו אקטיוויזם מובהק של ארגון אירועי מחאה, השתדלות אינסופית בפני הרשויות. המצאות פיזית בשטח. כך או כך צדק וויל , הדברים מתחילים לקרות כשמבחינים בהם. מפנים אליהם תשומת לב. נותנים את הדעת על אותו משהו שהוא לא הגיוני. כך היה עם הלכלוך הרב במרחב הציבורי בבת שלמה וכך גם בנושא עליו בחרתי לכתוב.

וברקע הטקסט ופעולת הכתיבה נמצאים מפגשים אקראיים או מתוכננים, קרובים בזמן או רחוקים עם מה שנכתב ונאמר. ספרו המצויין של וויל אודות מאבקו לשיקום אדמת חירייה הוא ספר שקראתי ושבתי וקראתי.  וכמובן ספרה של ארנה קזין במרחק הליכה שיתכן והסיט את מסלול חיי לכיוון חדש ולא צפוי. וטקסטים רבים שחלקם מצוטטים בחיבור שכתבתי ומרביתם לא. והם ממשיכים ללכת איתי בידיעתי ושלא בידיעתי.

והנה אני מוציאה ספר ועורכת לעצמי חגיגה. לוקחת את עצמי ברצינות תהומית שכה זרה לי. מתי חגגתי לעצמי אירוע? בעשור או שניים או שלושה האחרונים בודאות לא. וזאת לא רק כי תהליך הכתיבה הגיע לסיומו, לא רק כי הוצאת ספר היא רגע בחייו של אדם. אולי זה ישמע יומרני ומנופח אבל אני מכירה היטב את העולם הסביבתי בארץ. אני בחרתי לכתוב על נושא שהוא נידח ומוזנח. והרגע הזה בו הוא מקבל תשומת לב הוא רגע של חג. הליכה היא פעולה שיש לה נראות רבה . שינוי בה הוא שינוי עומק מהפכני במרחב בו אנו חיים. הלוואי ויקרה.

אז אני רוצה להגיד תודה לכל כך הרבה אנשים. מריים ששמעה ממני שאני רוצה לעשות משהו בעניין של הליכה והציעה שניפגש. ואכן ניפגשנו. העלנו רעיונות, אני דיברתי על אולי בלוג ואולי סדנא ומרים הזכירה אופציה של משהו מודפס. גלגלתי איתה את הרעיון, המשכתי לגלגל אותו ברכבת חזור מירושלים ולדעתי כבר באותו יום ולאחר ששבתי הביתה כתבתי פרק ראשון. ובהמשך חברותי לגשר ששמחו לשמוע ממני על הכתיבה ההולכת ומתקדמת ועודדו ועודדו ובהמשך חברתי יוליה שלמעשה מעורבת ממש בכל שלב ושלב, צירה את עטיפת הספר, ואט אט מצאנו עצמנו מרימות יחד את הסופש. ואור בתה של יוליה שאיירה בכזו קלילות גם לספר וגם לפרסום. תודה ענקית ליעל העורכת. אני מנסה לחשוב מה היה על הספר הזה ללא יעל ואני מתקשה לנחש. העבודה הכל כך קפדנית שלך הכריחה אותי לכתוב עוד ועוד, לכתוב שוב ושוב וכמובן לקרן שלקחה את כל מה שנוצר ועצבה ביד אוהבת, מעניקה לדבר את צורתו.

מודה מאוד לבני המשפחה שממש שמו יד בכל דבר שהיה בו צורך. ובעיקר על הסבלנות לשמוע פעם ועוד אחת גם כשכבר אני והספר יצאנו לכם לחלוטין מהאף והאוזניים.

סוף שבוע אחרון של חודש ינואר ולי יש היום יום הולדת. נולדתי ב1967 וגדלתי בעולם שאנשים הלכו בו. היה כזה דבר שילדה הולכת ברחוב והיא פוגשת ורואה מבוגרים. אנשים שהיא מכירה. חברים של ההורים, שכנים, מברכת אותם לשלום והם משיבים לה ברכה, הם פונים לענייניהם והיא ממשיכה בדרכה.