בלוג - ערוגת הגינה

בעשורים האחרונים אנחנו בפנים. או לפחות יותר בפנים. אם כילדה הדרך הקצרה מבית ספר הביתה נמתחה על פני שעה ומעלה ושלל סיבות הוציאו אותי שוב ושוב החוצה כיום המצב שונה. אנחנו חיים בבתים גדולים יותר ואלה בתורם כמו משאירים אותנו בתוכם

רבים לא יסכימו עם הדברים. יהיה מי שיכעס ויתרעם. שכן עבודת כפיים עדיין נמצאת סביבנו. לרוב היא נחלתם של מעוטי היכולת. אנשים קשי יום שאנחנו חולפים על פניהם ברכבנו כשהם אוחזים חרמש ומכסחים את העשב שלצד הדרך ולא אחת תחת שמש קופחת. או אלה המניפים פחים מלאים ברחוב בו אנו גרים אל משאית האשפה. ובכל זאת, העולם משתנה והוא עושה זאת בקצב מסחרר.

כשהילדים בחופשה מבית הספר, כשהחום כבד, מקהה חושים, אנחנו עוצמים עיניים וחולמים על חופשה אקזוטית, על חופי הטורקיז הניבטים אלינו ממודעה חולפת, על הפארק שאת תמונתו החדה שלחו חברים בקיץ שעבר, על המטוס שיקח אותנו הרחק הרחק מכאן , הרחק ככל האפשר.

אני רוצה לשאול, השאלה מה מצאתי לערוך לעצמי חגיגה? אם אחזור כמה חודשים אחורה כשהתחלנו יוליה ואני לרקום ולחלום את הסופש של ההשקה והתערוכה המוטיווציה היתה מאוד ברורה. זו הדרך להפגיש בין אנשים לבין היצירה. מעגל מצומצם שבתקווה ירחיב עצמו עם הזמן, עם הקריאה.

אסופת מכתביה של חנה סנש "את לבדך תביני" שיצאה בשנת 2014 בהוצאת הקיבוץ המאוחד העניקה לי את אותם רגעי חסד ששייכים בלעדית למפגש מבורך ואינטימי עם ספר. נהניתי והתפעלתי מהאופן בו מתוארים במכתבים נופי הארץ, מהיכולת של בחורה צעירה כל כך לנתח בחדות את המציאות הסובבת אותה. מבודפשט. בודפשט, העיר האלגנטית שהשאירה מאחוריה ומדי פעם שבה להיזכר בה ולהזכיר אותה במכתביה.