בלוג - ערוגת הגינה

בשני השבוע נפגשנו במעגן מיכאל לכנס הליכת יום יום במרחב הכפרי בשלב די מוקדם של היום כיביתי את הנייד. בסופו, כשהדיון הער כמו גווע מאליו התברר שהשעה 14:30. סיימנו בדיוק בשעה המתכוננת. הרבה רגעים מרגשים אצרו בתוכן השעות שחלפו בין לבין.

כשילדי היו צעירים ספריו של אסימוב נכנסו לביתנו ויצאו ממנו בהתמדה. אני זוכרת את עצמי מחזירה לספרייה העירונית ספרים ששאלו ממנה כשהיו חיילים. אני רואה את ספרי אסימוב שקנו כשאני מנקה אבק ממדף הספרים.

כשזרמו הצלילים הראשונים לא באמת זיהיתי. מוכר ויחד עם זאת זר. לא תמיד היה קל עם המוזיקה. ששי בלילה ואנחנו כבר באוהל מנסים לישון אחרי יום ארוך וממש לא רחוק מאיתנו מנסה למשך מס' דקות להתרומם מסיבה.

באחד מימי ששי של החודש ולמשך השעות היפות והקרירות של הבוקר מצאתי את עצמי במקום אחר. באקלים אחר. ישוב קטן בהרי ירושלים שדומה כי רעמי הפיתוח, פסחו עליו. כאילו זזנו 30 שנה אחורה בזמן.

תחת הכותרת על המדף אני מתכננת לכתוב על אותם מקומות שבחרו להציג את הספר שכתבתי - פרח רחוב על המדף

עוד מעט קט והנה שמנו את החורף מאחורינו. בגדי הצמר יטמנו עמוק בארון, בגד חם עוד ימצא בהישג יד ובפרט לבוקר המוקדם. בערב יום הזיכרון, בערב יום העצמאות כמעט מדי שנה קריר בחוץ, אולי אפילו קר ממש. יש שנים שגשם אמיתי יורד בשבועות. אבל בסך הכל מעתה ילך ויעשה חם. הקור יישאר בגדר זיכרון עמום. רגע לפני שנפרדים מהחורף אני חושבת על העונה הזו שהולכת ומסתיימת. על הירוק העז שליווה אותה השנה, על פריחת הרקפות שנמשכה עוד ועוד, נזכרת באותם רגעים יפים שהביאה עמה. בעיצומו של החורף, בתחילת חודש ינואר, השתתפתי בסדנת יוגה בנאות סמדר.

עצי הנוי הוותיקים בגינון הציבורי הם לעיתים בני עשרות שנים ולעיתים אף יותר . במצב הנוכחי הן בערים והן בישובים הכפריים עצים אלה נגזמים באופן שגוי. הגוזמים אמנם עברו את ההכשרה הנכונה אבל בשטח הם פועלים בניגוד למה שלמדו אם בגלל הוראות שהם מקבלים, אם בגלל לוחות זמנים לחוצים ואם בגלל העדר פיקוח. כתוצאה מכך העץ נפגע. דבר זה עלול להביא בעתיד לכך שענפים יפלו ויתכן אף שהעץ יסיים את חייו. כמובן שעץ ותיק בן עשרות שנים לא ניתן להחליף.

לקח לי זמן לשים את הציניות בצד, להפסיק לבהות בעציצי הרקפות שעל הבמה עטופים יפה כל כך בנייר עיתון (הארץ כמובן), או לחשוב על היום היפה שבחוץ שפרץ לפתע בין ימים רבים אפורים וגשומים ולהבין שאכן קורה כאן דבר. האולם בבנייני האומה היה מלא מפה לפה, הייתי בו פעם בכלל? אני מביטה סביב ומפנימה שכל טקס שישבנו לראות בילדותי אני והורי, אני ואחיותי בטלוויזיה כנראה שהתרחש כאן בחלל זה. ובדיוק על הבמה שעכשיו עיתונאי זה או עיתונאי אחר של עיתון הארץ עורכים ראיון או מנחים פאנל.

אני מעבירה את כרטיס הרב קו בתחנת הרכבת בבנימינה והמסע מתחיל. אמצע הלילה, מאבטח מנומנם, עובדת ניקיון באחת התחנות. עבודה, כל עבודה נדמית לפתע כדבר האמיתי. לא שוטטות בעולם, לא פיזור אנרגיה לכל רוחות השמים, לא לימוד, לא ביקור. אני חלק מהמון מוכר. צועדת כשמזוודה על גלגלים נגררת אחרי. אני וההמון מעוררי שממון.