הרכב כשריון

כשילדי היו צעירים ספריו של אסימוב נכנסו לביתנו ויצאו בהתמדה. אני זוכרת את עצמי מחזירה לספרייה העירונית ספרים ששאלו ממנה כשהיו חיילים . אני רואה את ספרי אסימוב שקנו כשאני מנקה אבק ממדף הספרים.

שמעתי אותם מדברים על אסימוב. שמעתי את ההתפעלות בקולם. לא קראתי. מדע בדיוני או בלשון העכשווית מדב זה לא סוג הספרות שאני קוראת לרוב. 

קראתי בהנאה עצומה את הספר המערה של סאראמגו. האם אפשר לשייך אותו לסוגה הבדיונית? ולמה ממנו נהניתי כל כך ואת אסימוב אני כמעט שלא מנסה?

בכל מקרה לכל כלל יש יוצא מן הכלל ולפני מס' שנים שכנע אותי הבן לקרוא את הסיפור יום יפה היום שכתב אסימוב.

לא מזמן נפגשתי עם גל ואיילת. שניהם צעירים שמתעניינים מאוד בהשבת ההליכה. יחד אנחנו מקווים לפעול ולקדם נושא זה. שמו של אסימוב עלה בשיחה (גם שמו של ת'ורו). נזכרתי בסיפור של אסימוב שקשור לגמרי לדברים שאני עוסקת בהם כיום (וכשקראתי העסיקו אותי משמעותית פחות). זכרתי שהסיפור תאר מצב שאנשים ממש לא נמצאים בחוץ. לגמרי לא. הם מצליחים לעבור מחלל בנוי אחד למשנהו בדרך פלא וללא כל שהייה בחוץ.

הבן שהכיר לי אז את הסיפור הזכיר לי שמדובר ב יום יפה היום. בספרייה העירונית עדיין יש אוסף יפה של "אסימובים" (כלשונם של ילדי) ואני הצלחתי למצוא את קובץ הסיפורים שמכיל את הסיפור הזה.

בקצרה אומר שבעצם אין מה להגיד. אפשר פשוט לקרוא ולא להגיד יותר אף מילה. הכל כבר נכתב. הרתיעה מהבחוץ. החשש ממנו. אבל לא רק הם. בעיקר ההתנשאות. האמא שמתוארת בסיפור שרואה במי שעדיין כן "נאלץ" לעבור ממקום בנוי אחד למשנהו בדרך שהיתה נהוגה פעם, בדרך הישנה או הפרימיטיווית. הכל כבר שם. וחבל שאכביר מילים. 

הסיפור הזה מתחבר לדברים רבים. העדר שהייה בחוץ היא בעייה מוכרת לרבים. היא אף זוכה בשנים האחרונות להתייחסות הולכת וגוברת בכל האמור בילדים קטנים ובשיטות חינוך חדשניות ואפשר לומר אף רדיקליות שנהוגות ביפן ובסקנדינביה בגני הילדים. על הילדים אכתוב ממש בקרוב ובנפרד. אבל כאן אני רוצה להתייחס שוב אל הדרך. בסיפורו של אסימוב המעבר ממרחב בנוי אחד למשנהו מתבצע באמצעות הדלת. לא דלת מהסוג המוכר לנו אלא דלת שדי לרשום עליה או לבקש ממנה את היעד המבוקש ויש ביכולתה לשגר אותנו אליו. טכנולוגיה בדיונית מאפשרת למעשה שנעבור מרחקים עצומים בתוך זמן כמעט אפסי אבל למעשה לא נהיה קיימים לאורך אותו מעבר.

הסיפור הזה נכתב לפני למעלה מששים שנה  ומבחינות רבות הדברים שמתוארים בו נראים עדיין מאוד רחוקים מהמציאות. אבל יש כן יסודות שאנחנו יכולים לפגוש כיום. לזהות אותם סביבנו. ראשית באמת הדרך. חוסר תשומת הלב אליה. לא לייחס לה כל חשיבות. הרצון לעבור אותה מהר בתוך קופסת מתכת. לא לפגוש במהלכה את הבחוץ. לא לפגוש במהלכה איש. 

שנית הפרטיות. כל אחד והדרך שלו. כל אחד לעצמו. דיברנו במפגש על אנשים שאנחנו מכירים ושהימצאות באוטובוס וברכבת גורמים להם אי נוחות גדולה. הכל צריך להיות בשליטה. וכמו בסיפור, נמצאים רק במרחבים שתכננו להיות בהם. בחברת מי שאמורים להימצא בחברתו

אבל יותר מזה הפחד מלהיתפס לא עדכני.

בספר שכתבתי על הליכה כאמצעי התניידות  - פרח רחוב (חיבור על הליכה) - הזכרתי את האפשרות שיש מי שלא יבחרו בהליכה כי היא נתפסת כלא עדכנית. כמיושנת. ואכן באחרונה אני שמה לב לכך יותר ויותר. אני מכירה לא מעט אנשים שמעולם לא ראיתי אותם ללא הרכב סביבם. פגשתי אותם עשרות פעמים בישוב בו אני מתגוררת. תמיד עטופים ומוקפים בשריון של מתכת.