דרומה

כותב/ת: ליאת מאי 22
דרומה
עוד מעט קט והנה שמנו את החורף מאחורינו. בגדי הצמר יטמנו עמוק בארון, בגד חם עוד ימצא בהישג יד ובפרט לבוקר המוקדם. בערב יום הזיכרון, בערב יום העצמאות כמעט מדי שנה קריר בחוץ, אולי אפילו קר ממש. יש שנים שגשם אמיתי יורד בשבועות. אבל בסך הכל מעתה ילך ויעשה חם. הקור יישאר בגדר זיכרון עמום. 

רגע לפני שנפרדים מהחורף אני חושבת על העונה הזו שהולכת ומסתיימת. על הירוק העז שליווה אותה השנה, על פריחת הרקפות שנמשכה עוד ועוד, נזכרת באותם רגעים יפים שהביאה עמה. 

בעיצומו של החורף, בתחילת חודש ינואר, השתתפתי בסדנת יוגה בנאות סמדר. זו פעם ראשונה שמצאתי עצמי יוצאת לסדנת יוגה. ראיתי מודעה בפייסבוק ובהחלטה של רגע נרשמתי. הרי את רוני אני מכירה שנים. השתתפתי בשיעורי יוגה בביתה. בית אבן ישן, רצפת עץ שבנה אייל בן זוגה של רוני, תרגול שהייתי מסיימת בתחושה של הודיה עמוקה. הודיה על שהגעתי, על הזמן הקסום .... 
בשנים האחרונות רוני מלמדת  בעיקר קורסי מורים ואולי לא מפליא ששמחתי כל כך לאפשרות לשוב. לשוב לתרגול שהיא  מנחה ולסוג המרחב שהיא מאפשרת.

יצאתי לנסיעה ארוכה דרומה. רכבת לבאר שבע. אוטובוס למצפה רמון. לילה באכסנייה במצפה רמון ופגישה עם הבן שחי בעיירה הדרומית ועם חברה שעקרה אליה עם משפחתה. ובבוקר שוב דרומה. נסיעה ארוכה שמצליחה להגיע לאזורים שהזמן נגע בהם מעט. נגע בהם קלות ובעדינות ולעיתים כלל לא. 

נסיעה ארוכה שכשהיא עומדת על הפרק אני יודעת שאקרא. לוקחת איתי ספרים שחיכו זמן רב ובדיוק לרגע הזה.  מקדישה להם את הזמן, מתמסרת להנאת הקריאה. קוראת ברכבת, באוטובוס. קוראת בחדר היפה בו התארחתי. 
התחלנו לתרגל בחמישי אחר צהריים. לחזור למרחב אהוב, לפעילות אהובה זו מתנה גדולה. הרגשתי את הדברים ממש מהשנייה הראשונה של התרגול. מהנשימה הראשונה. 

אט אט אני נזכרת  בתרגילים, ברצפים של ברכות שמש שמחיות כל כך את הגוף, מאמצות אותו, מפעילות שרירים שהחלידו
הסדנא הפגישה אותי עם מיכל, גם היא תלמידה ותיקה של רוני. מיכל סיפרה שעמלה לאורך תקופה על כך שבבית הספר בו לומדות בנותיה יתקיימו שיעורי יוגה. היא הצליחה. לאחר שהקרינה בפני הצוות מצגת שהכינה ותארה בפני המורים והמנהלת את יתרונותיה הרבים של היוגה ילדי בית הספר אכן מתרגלים יוגה בשעות הלימודים ובנותיה מביאות איתן בשובן מבית הספר תרגילים חדשים שלמדו, מציגות אותם בפני אימן. 

האין זה מופלא? סיפרתי למיכל שבאחד הלילות חלמתי ששיעורי יוגה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת בסיסי הצבא והכשרות למורים נפתחות בפני מתגייסים. חלום שגם הוא נחלם כנראה במהלכו של החורף המסתיים או שמא ממש בתחילתו
קשה לחשוב על משימה דחופה יותר מהכנסת שיעורי יוגה לבתי הספר והפעילות של מיכל מעוררת אצלי התפעלות והערכה עצומה
שמחתי לשמוע ממנה את הדברים, שמחתי לאפשרות לשבת יחד לארוחת ערב בחברתה ובחברת אנשים נוספים. גם אם יוצאים לזמן קצר יש משהו במרחב החדש, בחברה החדשה שמביא איתו חוויות רבות ותחושה חזקה של ניתוק מהידוע והמוכר.

סביב שולחן ארוחת הערב לא יכולתי שלא להיזכר בבקתות ההרים אליהן הגענו בעבר אני ובני משפחתי כשטילנו באירופה. גומעים במשך היום מרחקים ברגלינו ובערב פוגשים מטיילים נוספים שהופכים באחת לשותפים לדרך. הרי כולנו הלכנו לאורך היום והנה אנחנו חולקים מרחב משותף. 

ערב אחד בבקתה בהרי הפרינאים ולאחר יום הליכה מתיש במיוחד שקענו לשיחה ערה עם חבורה של נשים מבוגרות מאיתנו. הן סיפרו לנו על מסורת של הליכה אותה הן מקיימות שנה אחר שנה ולזכרה של חברתן שנהגה ללכת איתן ונפטרה אחר מחלה קשה. הן שמחו לדבר איתנו, לספר על טיולים באזורים אחרים של היבשת, נהנו מחברתם של ילדנו . יש משהו מנחם ומעודד במפגש האנושי בקצה העולם. ערב בנאות סמדר לא מתקשה לספק חוויה כזו. הריחוק, החושך שכבר אינו בנמצא כמעט בשום נקודה בארץ ושם הוא עדיין, המדבר....

עם המשך התרגולים  רוני משתפת אותנו בחוויה מסדנא קודמת. היא מספרת על 2 בנות צעירות שאמרו לה שלא ברור להן כל העניין. הן בכלל הגיעו בשביל הפאן. אני יכולה לדמיין את המתח הזה שבין מי שיוצא לסדנא ומשלם עליה ממיטב כספו ואז מוצא עצמו בסוג של מסע פילוסופי, בסוג של מסע אל האני. פילוסופיית חיים שכל כך חשוב וטוב לנו שנכיר ונדע. הרי לא באמת מכינים אותנו לסוג התחרות בה אנו חיים.

לא באמת מכינים אותנו למבול הרצונות שיורעפו עלינו מפנים ומחוץ לשכבות הרבות שנצטרך לזהות עצמנו מבעדן
ורוני נוגעת בדברים ביד עדינה ובוטחת. היא מכירה את החומרים היטב וגם אני ששמעתי אותה פעמים רבות לומדת דברים רבים וחדשים. תובנות מועילות שהולכות ונוצרות תוך המפגש שלהן עם מה שפגשתי בעבר, עם מה שאני יודעת
אני חושבת שישנה כמעט זהות בין סדנא מסוג זה לבין תיירות אקולוגית. שכן אנחנו לגמרי יוצאים מהשגרה, מתנתקים ממנה. המרחב המרוחק מחד והכל כך נוח מאידך מאפשרים התמסרות  עמוקה לתרגול. זו תיירות לכל דבר ועניין ואין היא מחייבת אותנו כמעט לשום סוג של פגיעה.
 
לא פגיעה בערכי טבע וגם מעט מאוד זיהום ונזק הם נחלתם של תיירות זו. אני הגעתי בתחבורה ציבורית. הדרך אמנם ארכה משך זמן ארוך יותר אבל גם היא עבורי חלק מהזמן שלקחתי לעצמי, מהזמן שבחרתי בו לצאת מהשגרה. לא רק שהמחיר האקולוגי נמוך גם הכלכלה המקומית נהנית. המרחב המטופח והארוחות הטעימות הם פרי עבודה של מי שחי באזור. וזו בדיוק מה שאמורה לעשות תיירות מיטיבה. לספק עבודה ופרנסה למעגלים נוספים של אוכלוסייה . מי שחיים באזורים אליהם יצאנו. 

תודה על הארוחות העשירות שחיכו לנו בסיומו של התרגול, על החדרים הנעימים, על הדברים שהיו מאורגנים בצורה כל כך שקטה  ומדויקת
תודה על הדבר הטוב הזה