כשתגדל תהיה מטאטא רחובות

"פעולה הכרחית אחת שיש לבצע לפני הניקיון היא לפתוח לרווחה את החלונות כדי להכניס פנימה אוויר טרי ורענן. אנו עושים זאת במקדש כדי לטהר את האוויר ולתת למשב הרוח הצח והצונן של הבוקר להיכנס............ מילוי הריאות באוויר החדש הזה מכין את התודעה באופן טבעי למטלות הניקיון שלפנינו..." 

הספר "זן ואומנות ניקיון הבית והלב" שכתב הנזיר היפני שוקיי מצומוטו שלח אותי אחורה לתקופת שיא משבר הקורונה. חברה אמרה שמנקה את הבית. בהמשך חברה נוספת. ואז שכנה והנה גם אחותי ועד שהפשלתי שרוולים והתחלתי גם אני לנקות את ביתי. 

אני זוכרת ששקעתי לניקיונות, אני זוכרת שמצאתי את דופן מגרות המטבח ובפרט את המסילות הצדדיות ונדהמתי עד כמה ניתן להביא אותם למצב נקי וצחור וכמה לכלוך הצליחו לצבור עד שהגיעה הקורונה לעזרתם...

ובאמת שנלוותה חדווה רבה לעשייה הזו. לא זכור לי שעבדתי מתוך לחץ או מתוך רצון להספיק. שמחתי שיש לי עבודה. שיש לי מה לעשות. ואולי גם על כך שאני בתאום מושלם עם העולם.

ניקיון היא פעולה שתמיד היתה שם וכנראה שגם תמיד תהיה. לא צריך לעשות כמעט כלום כדי לפצוח בניקיון. לא צריך להירשם. לא צריך לשלם. לא צריך לצאת מהבית או לנסוע רחוק.  רק לעבוד. רק להפעיל את הגוף. זה היה יותר ממפתיע ומרעיש לגלות שהיא עשויה לגרום אושר. ואולי זו לא רק הזמינות אלא גם הדימוי. הרי ניקיונות הם בדיוק הדבר הזה שאין לנו כוח אליו. מטלות כבדות שכמה שלא נשקיע בהן תמיד יהיה עוד מהן ותמיד מה שכבר הצלחנו לעשות ימצא בסכנת הכחדה.

ספק אם נולדה האמא שאיחלה לבנה שכשיגדל יהיה מטאטא רחובות. הורים כן ישתמשו במקצועות הניקיון כאיום: אם לא תלמד תמצא את עצמך עובד באוטו זבל. אלא שבדיוק אותה קורונה שלימדה אותנו את חדוות הניקיון הזכירה לנו שיש מקצועות חיוניים. משאית האשפה למשל....

בספר הקטן והיפה הזה שמאויר בחן ובהומור קליל אנחנו לומדים על שגרת יומם של הנזירים ועד כמה פעולות כמו טאטוא, גרוף, מרוק הן חלק מהותי משגרה זו. אנחנו נחשפים לכלי העבודה בהם נעזרים הנזירים במלאכתם, לסוגי המטליות והמברשות. לאופן השימוש במים שהוא מדוד וחסכוני. לרצינות ולשקידה בה מתבצעות המלאכות השונות. במידה מסויימת אולי תמצא לנו בספר תשובה רוחנית לאותה תחושה טובה שנלווית לפעולת הניקיון. הרי גם ללא סגרים, בשגרה נורמלית, אני יכולה להעיד על אותם רגעים בהם התחלתי לנקות את חדר השינה והייתי בהכרת תודה על האפשרות הזו. על העבודה הכל כך מיטיבה ועל עצם היותו של בית לנקות אותו. לא פעם השתתפתי במבצע ניקיון ביער או בחוף הים. מצב הניקיון בשטחים הפתוחים הוא בחזקת פצע פעור. מהר מאוד למדתי שמבצעי ניקיון אינם הפתרון. ועדיין, בטבע אף יותר מאשר בין קירות, ההסתכלות על אזור שהיה מלוכלך ועתה הוא נקי מביאה איתה סוג מאוד מיוחד של שקט. שקט שחודר עמוק פנימה.

כשהתחלנו בישוב את עבודת הועדה הסביבתית התמקדנו בניקיון. הרגשנו שאי אפשר להמשיך לחיות בישוב שעטיפות של חטיפים פזורות בו בכל פינה. שמדי יום ספה או מאוורר או מזרון זוגי מוצאים דרכם אל המדרכה.

עלו לא מעט שאלות כמו מהו לכלוך? הרי ספה ודאי שאינה לכלוך. ואף עלים שנשרו מהעץ אינם לכלוך. היום אני יודעת להגיד שהשאלות הללו הן לא שאלות פשוטות. אותה שקית של חטיף שהצלחנו בעמל רב להרחיק מהמדרכה תמשיך להזיק בין אם נזרוק אותה לפח הרגיל ובין אם נזרוק אותה לפח ייעודי. עלים הם סיפור שונה לגמרי. לא אחת נעים לי להתבונן במדרכה שנשרו עליה עלים או פרחים וכיסו אותה במרבד עדין. אני זוכרת כמה נהניתי ממדרכות עוטות  שלכת כשביקרתי בסתיו 22 עם בני באמסטרדם. כשהכמות מתחילה להפריע להולכים העלים הללו יכולים להוות חומר משובח לחיפוי צמחיית הגינה או לשמש בתהליך הכנת הקומפוסט.

בשבוע הזה שבו כל מרחב נשי יישטף עד מהרה בשיחות ניקיון מעניין לראות קווי השקה מהמנזר הבודהיסטי אלינו ולניקיונות הפסח. השקט ששורה על הנזירים בזמן עבודתם. החיסכון הקנאי במים, מיעוט שימוש בחומרי ניקוי ואפס שימוש בחומרים כימיים, אלה כמו מציירים יקום מקביל. ומנגד ההתייחסות לחילופי העונות ולניקיון האביב בכל זאת משאירה מקום ואולי אפילו תקווה. הרי ניקיונות הפסח שרדו את השינויים הטקטוניים שעברה החברה שלנו בעשורים האחרונים, הם עדיין איתנו ומי יודע אולי מכאן גם יצליחו לפעפע אל תוכם מידה של חיסכון ואולי אף מידה של כבוד כלפי חפצים ישנים, כלפי הדומם והצומח.