" ...נולדנו עם מוח שמסוגל ליצור תחושה של חיבור לאנשים אחרים, שהיא מוחשית לא פחות מהמשוב החושי שמגיע מהלב, מהריאות ומהשרירים שלנו. מדהים – לא פחות – שאנו בני האדם יכולים לחיות את רוב חיינו בתחושה ובהרגשה שאנו נפרדים, אבל באמצעות פעולה אחת פשוטה – לנוע יחד – אנו ממוטטים את החומות שחוצצות ביננו" (עמ' 100).
"הבעת פנים היא פעולה גופנית וכמו הליכה או ריצה, היא תלויה בתיאום בין שרירים רבים. כדי לחייך חיוך אמיתי צריך לפחות 12 שרירים שמותחים את זוויות הפה, מקמטים את העיניים ומרימים את הלחיים" (עמ' 124).
היותנו יצורים שנולדו לנוע, נועדו לנוע זוכה על פני דפי הספר לעשרות הוכחות. מחקרים רבים שבוחנים את הדבר ומכיוונים רבים ושונים. דוגמאות למי שפעילות גופנית הצילה אותם ממרה שחורה, ולאלו שהיא עוזרת להם להתגבר על מחלות קשות פזורות לאורך הטקסט שדומה שאף הוא נע קדימה בתנופה, מנתר בין התרחשויות מרגשות שממחישות את הכוח הבלתי נתפס שיש לתנועה. את הכוח המחייה שיש לקבוצת אנשים שנעה ביחד. אי אפשר שלא להיסחף אחר החותרות בתיאום מושלם בסירה בת שמונה מושבים, או להישאר אדישים נוכח המשתתפים באירוע התרמה שכלל 24 שעות הקפה רצופה של מגרש פוטבול. או שלא להתפעם ממועדוני הריקוד של ניו אורלינס שהמשיכו בפעילותם לאחר הוריקן קתרינה.
מצד אחד התחושה לגמרי מוכרת. אנחנו נהנים לנוע. אנחנו מרגישים כל כך טוב אחרי מאמץ גופני ומצד שני עדיין מפתיע ומחדש לקרוא את ההסברים המאלפים הן על האופן בו מוחנו דואג לתגמל אותנו על תנועה והן על הסיבות לקיומו של גמול זה. הקשר שטווה המחברת בין תנועת הגוף לבין חיבור בין אנשים והיותם של אלה הן התנועה והן הקשר בין פרטים שונים בחברה מרכיבים חיוניים באבולוציית האדם להישרדותו מעוררים מחשבה עמוקה על השגרה, על הקהילות בהם אנו חיים ומטבע הדברים גם על הצרכים החברתיים והתנועתיים שאולי זנחנו מאחור.
הפרק בו עוסקת המחברת בצירוף של תנועה ומוזיקה זורק אותי אחורה אל שני אירועים שהם בהחלט ניגוד האחד של השני. לפני מס' שנים השתתפתי בסדנא להכנת מוצרי חלב מסורתיים במאהל בדואי במדבר יהודה. קשישה שפניה קמוטים וצרובי שמש מכינה את הסמנה – אותו סוג של חמאה מזוקקת שבעבר נחבצה בתוך נאד עשוי עור עז - בתנועת יד מיומנת ואילו יונית קריסטל שהפגישה אותנו עם האשה ועם בני משפחתה במסגרת הסדנא שואלת אותה על השיר של הסמנה. אז יש שיר כזה ונזכרתי בו כשקראתי את הספר. תנועה, שירה והיכולת של היותן יחד לעורר בנו תחושות של תקווה. של שמחה.
ומנגד, כשהתארחנו במלון באילת ובבריכה מתחת לחלון חדרנו התנהל שיעור זומבה. לא יצא לי לקחת חלק לא בשיעור הזה ולא בשיעורים דומים לו והוא לחלוטין נתפס בעיני כמטרד באותו הזמן. המחברת מקדישה לפעילות זו תשומת לב רבה, להשפעה שלה עלינו. אני מצירה על שלא השכלתי להכניס תנועה, תנועה ומוזיקה למסורת של הבית. של המשפחה. פעם אחר פעם יצא לי לשמוע ממורתי ליוגה על שבט שחי באזור הררי בכורדיסטן. הברימה - אותה תורת תנועה מיטיבה שלמדתי במסגרת שיעורי היוגה - מגיעה משם. זו תנועה רכה, עדינה שמסתבר שבמקורה לא רק שנהוגה היתה בחיי היום יום אלא גם בימי חג ומועד. כחלק ממסורות החג נהגו בני השבט לצאת לטבע ולתרגל יחד.
אני לא מרבה להשתמש בצמד המילים: "משנה חיים". הספר הזה לא באמת מותיר לי ברירה. מי שיומו עובר עליו בישיבה ויתחיל בזכותו לנוע סביר שיחווה מהפך חיובי בחייו. אלא שדרושה אזהרת מסע שלצערי לא מופיעה בין דפיו. השינוי הזה חייב להיות מאוד מאוד זהיר. מי שיתפתו למעבר חד ימצאו עצמם עד מהרה שוב על הכורסא (ובמצב הרבה פחות טוב). לאורך יותר משני עשורים בהם אני מתרגלת יוגה הגוף הולך ונעשה גמיש. זה לא קורה בן לילה, מדובר בתהליך ארוך. אבל עם כל השמחה על כך אני מבינה שהדבר החשוב שהתרחש בשיעורים הללו הוא שלמדתי עד כמה הגוף הוא פלא. למדתי להתייחס אליו בכבוד לו הוא ראוי.
האושר שבהליכה
אז הספר הזה חשוב ומומלץ והלוואי ויתעבה מדף הספרים שעוסק בצורך שלנו לנוע ובבעיות שמביאות איתן שעות ישיבה ממושכות. אולי גם בדברים שלא מצאתי בו. נקודת המבט כלפי ספורט תחרותי וכלפי ספורט אקסטרים חפה בו מכל תהייה. האם אין מקום לתהות לגבי אלו? גם בפרק שעוסק בסיבולת ומתאר מצבי קצה שבלשון המעטה אפשר לכנותם תמוהים לא עולה בספר תהייה. ודאי לא נוכח האפשרות שקיום פעילות באזורי טבע נידח מביאה לאזורים אלה עומס וזיהום (אור, פלסטיק, רעש) שקשה שלא לראות בהם לכל הפחות עניין שנוי במחלוקת. זה זמן טוב להזכיר את החוקרת קטי באומן ואת הריאיון איתה בעיתון הארץ. במילים פשוטות היא מסבירה לנו עד כמה חשוב שננוע. לאו דווקא כחלק מפעילות מובנית ואולי דווקא לא כחלק מפעילות מובנית אלא סביב מטלות היום יום. נלך במקום לנסוע. נאחסן חפצים חשובים במגרה התחתונה. כך שלא משנה איך נראה היום שלנו – תהיה בו תנועה.
א י נ ש א ל ל ה