יצא לכם להסתכל פעם על היוצאים לבלות? לא הרחק מביתי ישנו מדרחוב פופולארי.
לא אחת אני פוקדת אותו בימים בו הוא עמוס במיוחד. באחד מימי חול המועד חלפתי דרכו. המקום המה אדם ואילו השמחה ממנו והלאה. אני מנסה להיזכר במקומות הומים. קרון רכבת של ראשון בבוקר או תור בסניף הדואר. גם בהם ציבור גדול של אנשים מאכלס שטח יחסית קטן והעובדה שהמקום מלא בחיים אין פירושו שמחה דווקא. אלא שלדואר או לרכבת איש לא הגיע במטרה לחגוג ולבלות. מה גם שאם אין בעייה מיוחדת (מישהו שניסה לעקוף בתור לאשנב או דרך על רגלו של המצטופף לצדו בקרון) הסיטואציה גם לא תתאפיין בהכרח ברוגז ובעצבנות. מקומות בילוי דווקא כן.
לא כולם, לא תמיד אבל רחוב הבילויים שהזכרתי ממש מצטיין בכך. זוג בשנות השבעים לחייו חולף על פני ולא משנה באיזה יום ומי האנשים קולה של האשה ישמע רוטן ומתלונן. משפחות גדולות שמנסות למצוא מקום לשבת. ההורים נראים מותשים לחלוטין, הילדים נגררים בחוסר רצון בולט או פוצחים במסע הצקות. בימים בהם נפתחים דוכני רחוב מצטרפים גם בעלי הדוכנים לסובלים. האם הדבר קשור לחוסר התוחלת שבהצעת מרכולתם לאומללים החולפים על פניהם? אולי נראה שאני מגזימה אלא שפגשתי את הסיטואציה פעמים רבות ואם היתה נלווית לה שמחה כנראה שהייתי מבחינה בה. השמחה נעדרת לחלוטין.
רציתי לצלם רחוב שאנשים הולכים בו לטובת פוסטים שאני כותבת ועניינם הליכה. התחרטתי מיד. הרחוב הזה ביום חול מועד פשוט לא התאים. הגווים שפופים, התנועה חסרת חדווה. אצלם ביום אחר, במקום אחר. יתכן שבקניונים המצב טוב יותר. האורות, הכריזה ממסכים מעט. את הילדים אפשר לשעשע בדרגנועים ובמעליות ואילו הכניסה והיציאה מחנויות רבות וסמוכות תורמת גם היא את מעט העניין שיש בו איכשהו לשפר את המצב. אבל ככלל, גם הקניון, גם הטיילת, גם בארץ וגם בחו"ל העובדה שיצאנו לחופשה, שאנחנו מבלים לא מבטיחה שאנחנו שרויים ברווחה. לא אחת ההפך הוא הנכון. קחו כדוגמה את הטיילת באילת. מתי לאחרונה ראיתם מישהו מחייך לאורכה? או זוג צעירים פוסעים נינוחים ושלובי ידיים? אפשר לטעון שאין מה להתקרב לטיילת, שמדובר בעוד מקדש של צרכנות ותו לא. ועדיין אנשים שפוסעים שם פוסעים מול אחד הנופים היפים בתבל. ועדיין ההסבר הצרכני הוא הסבר שטחי.
חשבתי לקלף ממנו את הקליפה החיצונית שאומרת שההוויה הצרכנית רק משאירה אותנו ברעב לדבר הבא ומכאן חוסר שביעות הרצון. ושצריך להשלים עם אורח חיים שמכלה את המשאבים של הפלנטה ולחלוטין לא ברור לשם מה אם אפילו רווחה אישית או הנאה לא נלווית לצורת החיים שבחרנו (או שנכפתה עלינו אין יודע מהיכן). יתכן שחוסר נחת בחופשה קשור לרווייה. כולנו כבר נסענו ובאנו – שחקנו עד דק את יכולתנו להנות.
יתכן שהטיול או החופשה הן סוג של משימה שיש לצלוח – עוד מטלה שעלינו לסמן עליה וי ולהמשיך למטלה הבאה (בדומה לעריכת קניות שגם היא יכולה היתה להיות עניין נחמד והפכה למטלה רובוטית נטולת כל ניצוץ של חיים). יתכן שהעצבנות קשורה להוצאות ששוב התברר שהן חורגות ממה שתוכנן. (ואל דאגה, בסופו של יום יתורגמו הביליוים והטיולים לתמונת ניצחון מחויכת שתשודר לכל עבר). האם מוגזם לבקש שכשאנחנו ממלאים את המרחב ביום חופש יהיה בכך משהו מרנין, משהו יפה. אם נדמיין עולם אידילי, אם ניזכר בדמותו של הנופש בקולנוע ובספרות הרי שיש שם משהו אלגנטי. חולצת הגולף הלבנה, שמלת הקיץ הקלילה. זה לא דומה כלל למשפחות היגעות שנפגוש במדרחוב ובטיילת. לוויכוחים, לטרוניות. בניוזלטר הקודם קראתי לרשימה יום כיף (חלק 1) כי ידעתי שההוויה של אדם בחופשה ראויה לרשימה נוספת. על ההוויה הזו אני תוהה. על טון הדיבור, על החיוך, על המחווה. כדי שנקרין שמחה , היא תצטרך להיות בתוכנו. והיא אכן יכולה להיות שם אבל לאו דווקא כשנשב במסעדה או נצעד במרכזה של פראג.
יתכן שנחוש שמחה דווקא כשהגוף נמצא בתנועה שמיטיבה עמו, כשנפגוש לשיחה חבר ותיק, או אולי סביב דבר מה שעשינו – מנה שבישלנו, מכנס שתפרנו לו מכפלת. כל דבר שאחריו נרגיש את אותה הרגשה שאין לטעות בה – עשינו את הדבר הנכון. וכן זו יכולה להיות גם יציאה לחופשה. בהרכב הנכון, במינון הנכון, בזמן הנכון. (אני מתחילה להבין שיהיה גם חלק ג')