מחשבות על תרבות הצריכה

גדלתי  והתבגרתי בשנות ה70 וה80 של המאה הקודמת. זה היה מזמן וזה היה בעולם  שונה מהמוכר לנו כיום.
תרבות הצריכה היתה אז בחיתוליה,  נחלתם של מעטים. מעמד גבוה אולי גם בינוני - גבוה כבר פגש בה, כבר היה נתון תחת נחת זרועה.
אחרים לחלוטין לא. אותה עת היא פסחה על תושבי הכפרים הערביים, כנראה שגם על יישובי הפריפריה. 
זכור לי שנפגשנו אני ואחותי עם בנותיהם של חברים של הורינו מהצפון ונדהמנו לשמוע שאצלם כלל לא שמעו על ג'ינס מסוג לי וגם לא על ג'ינס מסוג ליוויס
מי שכן היה נתון למרותה היה במצב בעייתי במיוחד. מצד אחד צרכים מדומים כבר הופיעו חדשות לבקרים בחייו, פרסומות למיניהן חרכו את מוחו אבל גם אם אלה היו בווליום נמוך בהרבה מהמקובל כיום הרי שיכולת ההתנגדות להם היתה פחותה אף היא. השפה בה אנו משתמשים כיום טרם היתה קיימת. לא ידענו דבר על תרבות הצריכה והיא בתורה עשתה בנו שמות. 
המצב היום שונה. 
בכל האומר בצריכה של חומר אפשר להגיד בביטחון שרבים מנסים להיגמל. מנסים למצוא דרך לצאת ממעגל הקסמים של צרכנות זו. (ועדיין חייבים להודות שצריכת החומרי בחיינו בלתי נתפסת).

המושג 0 פסולת הופך רווח יותר ויותר ומשמעותו אינה סמלית כלל. מדובר בהפחתת צריכה של חומר שממנה נגזרת הפחתה ביצור. מתקיים חיפוש מתמיד של דרכים לעשות שימוש נוסף, שימוש חוזר בקיים ולמצוא חלופות לצריכת חומר חדש. 
מאז התחלתי לעסוק בנושאי סביבה אני מתעניינת בתרבות הצריכה ובאבסורד שנלווה לבולמיית החומר שמאפיינת אותנו.
פעם אחר פעם ארגנתי ירידים להחלפת חפצים ובהמשך הדרך חברתי ליוזמה להקים בישוב בו אני גרה חנות יד 2 לבגדים.
דומה שחל היפוך. אוכלוסיות שבילדותי כלל לא היו חלק ממעגל הצריכה, כלל לא התמסרו לה הן שעכשיו מזוהות איתה במיוחד. ואילו האחרים כבר מחפשים את דרכם החוצה.
אני חוששת שבכל הקשור לצריכת אנרגיה שום רוח של שינוי עדיין לא מנשבת. לא אוכלוסיות עשירות ולא אוכלוסיות עניות לא מנסות לצמצם צריכת אנרגיה אלא בשולי השוליים,  אלא אצל מי שמצבו הכלכלי נואש. 
אני מודה שאני לא מבינה למה. למה כלים חד פעמיים נמצאים לגמרי בשיח ואילו טיסות ממש לא. למה ברור לרבים שאין לקחת שקית בסופר אבל אפילו בכנסים של אנשי סביבה איש איש מגיע ברכבו .

לפני מס' שנים כשהציעו לי לארוז עבורי דבר מה בשקית חששתי לסרב. היום כבר לא. ועדיין אני לא מעזה להודות שהגעתי בהליכה, שהגעתי באוטובוס. זה כל כך לא מקובל. כל כך רחוק מהנורמה. 
בסביבה בה אני חיה ופועלת יש סובלנות רבה כלפי הפחתה בחומר. אני מבינה שיש סביבות שבהן לא זה המצב. שאנשים שלא ממלאים את ביתם בחפצים חדשים יתקלו בתגובות קשות וכך גם מי שיעשה שימוש בבגדים יד 2. אין לי אלא להצטער על כך. לא פעם אני נתקלת בתגובות חריפות כלפי  וכלפי חברי שבוחרים בפשטות. כאילו לנו יש את הפריווילגיה מכיוון שמצבנו הכלכלי מאפשר לנו צריכה רבה ובחרנו שלא. ואילו מי שמצבו הכלכלי בשפל מחוייב (לטענת אותם מקטרגים)  לצריכה מופרזת שאם לא כן ילעגו לו הסובבים אותו.

כך אנו מוצאים עצמנו במדינה בה נושאים רבים מעוררים מחלוקת והנה גם הנושא הסביבתי. לכאורה היה יכול להיות נושא מאחד. כולנו זקוקים לסביבה בריאה, לאויר נקי. כולנו נסבול מאירועי קיצון שילכו ויחריפו עם משבר האקלים. אבל לא.  גם לנושאים אלה כך מסתבר יש פוטנציאל נפיץ, פוטנציאל להרבות מחלוקת. הם מתיישבים באופן מוזר על שסעים קיימים. אוכלוסייה מבוססת (אולי גם ותיקה בארץ וליברלית) היא שתתפנה לענייני הסביבה ואילו אוכלוסייה חלשה כלכלית (ואולי גם ימנית ומזרחית) לא רק שלא תתעניין במצב האקלים אלא גם תתעקש לדבוק בתרבות הצריכה.

האם יש כאן יד מכוונת או שזו התפתחות הגיונית של מי שעלו על הרכבת באיחור?

אני מאחלת ומקווה שככל שיחלוף הזמן, ככל שהמגמות העכשוויות ימשכו יוכלו עוד אנשים, עוד קבוצות להנות משחרור אחיזתה  הלופתת של תרבות הצריכה בגרונן

הזמן לימד אותי  ששינוי הרגלים והפחתת צריכה לא רק מיטיבים עם הסביבה אלא יש בכוחם גם להיטיב איתנו. הפחתת צריכה של חומר היא לטעמי עניין מוצלח מעין כמותו ואני מאחלת שיותר ויותר אנשים ימצאו דרכם אליה

ואין באמת סיבה שלא זה יהיה המצב כשמפחיתים צריכה של אנרגיה. בין כאשר אנחנו קונים לעצמנו חפץ חדש ובין כאשר אנחנו יוצאים לתור יעד מרוחק  יש בעניין מן הריגוש. אלא שמרגש ומעניין לא פחות גם מה שקורה ממש בקרבת ביתנו. אם ניתן דעתנו על כך נגלה שאין צורך להרחיק. נגלה שגם הליכה נינוחה בשכונה יכולה להרבות נחת. נגלה  שגם שבירה של קרן אור בין ענפיו של ברוש מהלכת עלינו את קסמה.