ראה אור

בתוך ימים סוערים של קיץ חם ומהביל זכיתי לקרוא את "מהי אקופואטיקה" של סבינה מסג שראה אור במאי האחרון.

הנחתי אותו בתיק כשיצאתי לצעדה לירושלים. שרועה על האדמה בחורשה יפה בה עצרנו למנוחת צהריים קראתי וקראתי ועד שנרדמתי.

כעת ומשסיימתי אני מתלבטת בין הרצון לתת לספר לנוע בין מי שעשויים למצוא בו יסודות מיטיבים לבין האפשרות להשאירו קרוב אלי, לקרוא בו שוב ואולי ימצאו לי בו תשובות נוספות לשאלות קיומיות.

הטקסט החשוב הזה שמתחקה אחר שורשיה של האקופואטיקה כמו נע ומתקדם לאורך מס' קווים. אני נמשכתי לקו הביוגרפי. קורותיה של המחברת. המלאכות בהן בחרו היא ובן זוגה. היותם חלק מהישוב כליל. פרקים אלה ואחרים מסופרים ביד אומן ומאפשרים מפגש עם דרך חיים שיש בה פשטות. שיש בה אחרות.

מסג מתארת את האפשרות של בית שני – מקומות שפקדה פעמים רבות ועד שהפכו לה לבית שני - כדוגמת היא מביא את יציאתה אל המנזרים: ".......או אל המנזרים כאשר אני רוצה להתעטף בנפשי וללמוד מן הנזירות איך מתחזקים חיים של משמעות גם הרחק מכל עין רואה".

ואני מוצאת ברעיון הזה של בית שני ושל החוויה האצורה בו סוג של אוצר. אוצר שכמו אבד לנו במרוץ החיים. במרוץ אחר חוויות וריגושים שמשום מה תמיד נקשרים לעולם החומר. לעולם הכסף.

בצמוד לקו הביוגרפי מתקיים לאורכו של הספר קו של התבוננות. נקודת המבט של המחברת בילדותה וכאשה בוגרת. גם אופן המבט כמו נלקח ממחוזות אחרים.

קו נוסף שהילך עלי את קסמו הוא סקירת ההגות. ההגות שיושבת בבסיסו של העולם האקולוגי. איזה עושר נפרש בפני הקורא וכמה שמחתי לפגוש את המונח "אקולוגיה עמוקה" של ההוגה ארנה נס. וזאת כי מזה זמן אני מוצאת עצמי יוצרת הבחנה בין נושאים שונים שנחשבים ירוקים ומתחילה להבין את עוצמתם של אלה שפחות מדוברים: השבת הפרא. יחסי אדם חיה. מתחילה לנסות להבין  אם לא גם הליכה משתייכת למשפחה מכובדת זו.

ועדיין לא כתבתי על יסוד השמחה, על העיסוק ברוח, על סוגי הטיול ועל הליכה יחפה. כולם נשזרים בין הרעיונות לבין אורך החיים. וגם הצורך להפנות עורף לפעילות אינטנסיבית של צריכה. ואם אלה נשמעים לרגע כרעיונות פשוטים, תמימים, על גבול הבנליה אז הם לא. הרעיונות וההוויה שמביאה מסג בספרה הם הרדיקליות והחלוציות בהתגלמותן.