בלוג - ערוגת הגינה

מקרוב ומרחוק

דרומה

מאי 22

כ. ליאת

עוד מעט קט והנה שמנו את החורף מאחורינו. בגדי הצמר יטמנו עמוק בארון, בגד חם עוד ימצא בהישג יד ובפרט לבוקר המוקדם. בערב יום הזיכרון, בערב יום העצמאות כמעט מדי שנה קריר בחוץ, אולי אפילו קר ממש. יש שנים שגשם אמיתי יורד בשבועות. אבל בסך הכל מעתה ילך ויעשה חם. הקור יישאר בגדר זיכרון עמום. 
רגע לפני שנפרדים מהחורף אני חושבת על העונה הזו שהולכת ומסתיימת. על הירוק העז שליווה אותה השנה, על פריחת הרקפות שנמשכה עוד ועוד, נזכרת באותם רגעים יפים שהביאה עמה. 
בעיצומו של החורף, בתחילת חודש ינואר, השתתפתי בסדנת יוגה בנאות סמדר. זו פעם ראשונה שמצאתי עצמי יוצאת לסדנת יוגה. ראיתי מודעה בפייסבוק ובהחלטה של רגע נרשמתי. הרי את רוני אני מכירה שנים. השתתפתי בשיעורי יוגה בביתה. בית אבן ישן, רצפת עץ שבנה אייל בן זוגה של רוני, תרגול שהייתי מסיימת בתחושה של הודיה עמוקה. הודיה על שהגעתי, על הזמן הקסום .... 
בשנים האחרונות רוני מלמדת  בעיקר קורסי מורים ואולי לא מפליא ששמחתי כל כך לאפשרות לשוב. לשוב לתרגול שהיא  מנחה ולסוג המרחב שהיא מאפשרת.
יצאתי לנסיעה ארוכה דרומה. רכבת לבאר שבע. אוטובוס למצפה רמון. לילה באכסנייה במצפה רמון ופגישה עם הבן שחי בעיירה הדרומית ועם חברה שעקרה אליה עם משפחתה. ובבוקר שוב דרומה. נסיעה ארוכה שמצליחה להגיע לאזורים שהזמן נגע בהם מעט. נגע בהם קלות ובעדינות ולעיתים כלל לא. 
נסיעה ארוכה שכשהיא עומדת על הפרק אני יודעת שאקרא. לוקחת איתי ספרים שחיכו זמן רב ובדיוק לרגע הזה.  מקדישה להם את הזמן, מתמסרת להנאת הקריאה. קוראת ברכבת, באוטובוס. קוראת בחדר היפה בו התארחתי. 
התחלנו לתרגל בחמישי אחר צהריים. לחזור למרחב אהוב, לפעילות אהובה זו מתנה גדולה. הרגשתי את הדברים ממש מהשנייה הראשונה של התרגול. מהנשימה הראשונה. 
אט אט אני נזכרת  בתרגילים, ברצפים של ברכות שמש שמחיות כל כך את הגוף, מאמצות אותו, מפעילות שרירים שהחלידו
הסדנא הפגישה אותי עם מיכל, גם היא תלמידה ותיקה של רוני. מיכל סיפרה שעמלה לאורך תקופה על כך שבבית הספר בו לומדות בנותיה יתקיימו שיעורי יוגה. היא הצליחה. לאחר שהקרינה בפני הצוות מצגת שהכינה ותארה בפני המורים והמנהלת את יתרונותיה הרבים של היוגה ילדי בית הספר אכן מתרגלים יוגה בשעות הלימודים ובנותיה מביאות איתן בשובן מבית הספר תרגילים חדשים שלמדו, מציגות אותם בפני אימן. 
האין זה מופלא? סיפרתי למיכל שבאחד הלילות חלמתי ששיעורי יוגה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת בסיסי הצבא והכשרות למורים נפתחות בפני מתגייסים. חלום שגם הוא נחלם כנראה במהלכו של החורף המסתיים או שמא ממש בתחילתו
קשה לחשוב על משימה דחופה יותר מהכנסת שיעורי יוגה לבתי הספר והפעילות של מיכל מעוררת אצלי התפעלות והערכה עצומה
שמחתי לשמוע ממנה את הדברים, שמחתי לאפשרות לשבת יחד לארוחת ערב בחברתה ובחברת אנשים נוספים. גם אם יוצאים לזמן קצר יש משהו במרחב החדש, בחברה החדשה שמביא איתו חוויות רבות ותחושה חזקה של ניתוק מהידוע והמוכר.
סביב שולחן ארוחת הערב לא יכולתי שלא להיזכר בבקתות ההרים אליהן הגענו בעבר אני ובני משפחתי כשטילנו באירופה. גומעים במשך היום מרחקים ברגלינו ובערב פוגשים מטיילים נוספים שהופכים באחת לשותפים לדרך. הרי כולנו הלכנו לאורך היום והנה אנחנו חולקים מרחב משותף. 
ערב אחד בבקתה בהרי הפרינאים ולאחר יום הליכה מתיש במיוחד שקענו לשיחה ערה עם חבורה של נשים מבוגרות מאיתנו. הן סיפרו לנו על מסורת של הליכה אותה הן מקיימות שנה אחר שנה ולזכרה של חברתן שנהגה ללכת איתן ונפטרה אחר מחלה קשה. הן שמחו לדבר איתנו, לספר על טיולים באזורים אחרים של היבשת, נהנו מחברתם של ילדנו . יש משהו מנחם ומעודד במפגש האנושי בקצה העולם. ערב בנאות סמדר לא מתקשה לספק חוויה כזו. הריחוק, החושך שכבר אינו בנמצא כמעט בשום נקודה בארץ ושם הוא עדיין, המדבר....
עם המשך התרגולים  רוני משתפת אותנו בחוויה מסדנא קודמת. היא מספרת על 2 בנות צעירות שאמרו לה שלא ברור להן כל העניין. הן בכלל הגיעו בשביל הפאן. אני יכולה לדמיין את המתח הזה שבין מי שיוצא לסדנא ומשלם עליה ממיטב כספו ואז מוצא עצמו בסוג של מסע פילוסופי, בסוג של מסע אל האני. פילוסופיית חיים שכל כך חשוב וטוב לנו שנכיר ונדע. הרי לא באמת מכינים אותנו לסוג התחרות בה אנו חיים. לא באמת מכינים אותנו למבול הרצונות שיורעפו עלינו מפנים ומחוץ לשכבות הרבות שנצטרך לזהות עצמנו מבעדן
ורוני נוגעת בדברים ביד עדינה ובוטחת. היא מכירה את החומרים היטב וגם אני ששמעתי אותה פעמים רבות לומדת דברים רבים וחדשים. תובנות מועילות שהולכות ונוצרות תוך המפגש שלהן עם מה שפגשתי בעבר, עם מה שאני יודעת
אני חושבת שישנה כמעט זהות בין סדנא מסוג זה לבין תיירות אקולוגית. שכן אנחנו לגמרי יוצאים מהשגרה, מתנתקים ממנה. המרחב המרוחק מחד והכל כך נוח מאידך מאפשרים התמסרות  עמוקה לתרגול. זו תיירות לכל דבר ועניין ואין היא מחייבת אותנו כמעט לשום סוג של פגיעה. לא פגיעה בערכי טבע וגם מעט מאוד זיהום ונזק הם נחלתם של תיירות זו. אני הגעתי בתחבורה ציבורית. הדרך אמנם ארכה משך זמן ארוך יותר אבל גם היא עבורי חלק מהזמן שלקחתי לעצמי, מהזמן שבחרתי בו לצאת מהשגרה. לא רק שהמחיר האקולוגי נמוך גם הכלכלה המקומית נהנית. המרחב המטופח והארוחות הטעימות הם פרי עבודה של מי שחי באזור. וזו בדיוק מה שאמורה לעשות תיירות מיטיבה. לספק עבודה ופרנסה למעגלים נוספים של אוכלוסייה . מי שחיים באזורים אליהם יצאנו. 
תודה על הארוחות העשירות שחיכו לנו בסיומו של התרגול, על החדרים הנעימים, על הדברים שהיו מאורגנים בצורה כל כך שקטה  ומדויקת
תודה על הדבר הטוב הזה

על המדף - מקומות וחנויות בהם ניתן להשיג את ספרי

מרץ 22

כ. ליאת

החנות של מור בגבעת עדה: Amorada

חנות קטנה ונפלאה. אני מבקרת בחנות הזו אחת לחצי שנה בערך וזוכה בשעה של אושר. משוטטת בין הדברים היפים שמונחים, שפזורים, שתלויים. איפה מוצאת אותם מור? איך היא יודעת להביא דווקא אותם? בחנות הזו אני קונה. מרכזי הקניות גורמים לי לתחושה של מיאוס מוחלט ועד כדי שפשוט הפסקתי לקנות.
המקומות האלה הם סוג של לחזור הביתה. הטיפוח ניכר בכל פינה. בעציצים היפים שבכניסה, באופן שבו הדברים מונחים ושהאור נשבר.  עצוב שהיופי הפך למצרך נדיר.
והנה אני מגיעה לחנות הזו ואני מכירה את מי שהקימה אותה. יודעת כמה התמדה יש בעבודה שלה וכמה איכות בחומרים שהיא רוקחת במו ידיה (קרמים, סבונים, שפתון -והכל מחומרים טבעיים ). מעריכה אותהעץבעיר תל אביב
לראשונה הגעתי למוסד הוותיק הזה כשרק התחלתי לעסוק בנושאי סביבה. בית אקולוגי ברחוב ביאליק בלב תל אביב
הגעתי אז לרגל סדנא של תמי בנושא תזונה והימנעות מצריכת חלב. מאז הגעתי עוד פעמים רבות. המקום ממשיך להציע
שלל אירועים ולהוות מרכז עירוני שוקק ורדיקלי. אלא שלא רק סדנאות, הרצאות, קורסים, מפגשים ואירועים מאפיינים את הבית המיוחד הזה. 
דרי הבית מפנים חלק ניכר מהאנרגיה ומהזמן לטובת הבית. לטובת שגרת חיים שמבוססת עד כמה שניתן על עצמאות, על כלכלה מקומית החל מגידול מזון והלאה לטובת יצור חומרי ניקוי, תפירת שקיות בד, שימוש מופחת ושקול במים ואנרגיה. לצד כל הפעילויות הללו גם מעורבות רבה בנעשה סביב, בהובלת שינוי תפיסה בעיר בה הם חיים.
כל ביקור שלי במקום משאיר אותי פעורת פה. לא רק שאני לומדת רבות מהשיחה עם תמי ועם אלון,  אני מוקסמת. מוקסמת מהשהייה בלב העיר מול הירוק הרב שניבט מכל חלון, מהמרפסת. שלל עציצים ועץ מפואר ברקע. לב העיר, החלון פתוח ופשוט נעים. תודה לכם
 על שהיא ממשיכה  - למרות כל הקשיים שזימנו השנתיים האחרונות ובפרט לעסקים מסוג זה -  להציע אלטרנטיבה. מקום שבאמת נעים להיכנס אליו.

אני מדמיינת את מבטי הרחמים של הקוראים. אדם שלא קונה? שחווית הקנייה היא בשבילו דבר שקורה פעם בחצי שנה?  אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות הוא שדווקא צמצום יש בו להגביר את ההנאה. אני לא נמצאת בשום סוג של רוויה מהדבר הזה. אני יכולה לחוש אותו, להרגיש. באמת באמת להנות ממנו. ובהמשך להתבונן בחפצים שקניתי מקשטים את ביתי ולשמוח בהם. זה אכן קורה
מצרפת קישור לחנות של מור (באחרונה גם מקום לשבת ולשתות קפה, לאכול ארוחה קלה). 
 
עץבעיר תל אביב
לראשונה הגעתי למוסד הוותיק הזה כשרק התחלתי לעסוק בנושאי סביבה. בית אקולוגי ברחוב ביאליק בלב תל אביב
הגעתי אז לרגל סדנא של תמי בנושא תזונה והימנעות מצריכת חלב. מאז הגעתי עוד פעמים רבות. המקום ממשיך להציע
שלל אירועים ולהוות מרכז עירוני שוקק ורדיקלי. אלא שלא רק סדנאות, הרצאות, קורסים, מפגשים ואירועים מאפיינים את הבית המיוחד הזה. 
דרי הבית מפנים חלק ניכר מהאנרגיה ומהזמן לטובת הבית. לטובת שגרת חיים שמבוססת עד כמה שניתן על עצמאות, על כלכלה מקומית החל מגידול מזון והלאה לטובת יצור חומרי ניקוי, תפירת שקיות בד, שימוש מופחת ושקול במים ואנרגיה. לצד כל הפעילויות הללו גם מעורבות רבה בנעשה סביב, בהובלת שינוי תפיסה בעיר בה הם חיים.
כל ביקור שלי במקום משאיר אותי פעורת פה. לא רק שאני לומדת רבות מהשיחה עם תמי ועם אלון,  אני מוקסמת. מוקסמת מהשהייה בלב העיר מול הירוק הרב שניבט מכל חלון, מהמרפסת. שלל עציצים ועץ מפואר ברקע. לב העיר, החלון פתוח ופשוט נעים. תודה לכם



ועידת האקלים של הארץ

מרץ 2022

כ. ליאת

לקח לי זמן לשים את הציניות בצד, להפסיק לבהות בעציצי הרקפות  שעל הבמה עטופים יפה כל כך בנייר עיתון (הארץ כמובן), או לחשוב על היום היפה שבחוץ שפרץ לפתע בין ימים רבים אפורים וגשומים ולהבין שאכן קורה כאן דבר. 
האולם בבנייני האומה היה מלא מפה לפה, הייתי בו פעם בכלל? אני מביטה סביב ומפנימה שכל טקס שישבנו לראות בילדותי אני והורי, אני ואחיותי בטלוויזיה כנראה שהתרחש כאן בחלל זה. ובדיוק על הבמה שעכשיו עיתונאי זה או עיתונאי אחר של עיתון הארץ עורכים ראיון או מנחים פאנל.
האירוע הזה שנשמע היה מייגע בתכלית כשנרשמתי אליו ועוד זמן נטיתי לחשוב שיום כזה עדיף לבלות בחוץ,  לפגוש את הפריחה המתפרצת, לטפל  בשתילי הירקות שלא מזמן שתלתי, האירוע הזה הלך והמריא ככל שהתקדם היום. הלך ונסק מעלה מעלה ולגבהים שלא יאמנו.
אז מה בעצם אפשר לומר? הרי את ההתחממות כולם כבר מכירים ויחד איתה את ההבטחות הריקות שמפזרים באוויר חדשות לבקרים מנהיגי העולם והנה גם אצלנו. הרי בכך אין כל חדש וגם אין כל עניין. ובכל זאת מצאתי עצמי מרותקת לבמה. אני פעילת סביבה מזה שנים  והגעתי במידה רבה בגלל ספר חדש שכתבתי. הספר שממשיך לזמן לי מפגשים מרתקים וחוויות ממחוזות אחרים. והנה אני יושבת באולם במקום לצאת למבואה ולפגוש אנשים ומקשיבה לדוברים על הבמה. 
האולם לעיתים מלא  ולעיתים הרבה פחות אבל במבואה המון אדם. יש שנכנסים יש שיוצאים. כל כך הרבה אנשים עברו דרך הכנס הזה. דיברו, הקשיבו, פגשו זה את זה. התרשמתי מהארגון, מהכיבוד שלא כלל רכיבם מן החי, מהעדרן המוחלט של כוסות חד פעמיות. וכן, מדובר בעיתון אז צילום והנחיה שהיו ללא דופי ואף יותר מכך. 
אבל מה עם התוכן? אז זהו. הנה ראש עיריית ירושליים. אני לא מכירה את פועלו אבל מאיך שנראית העיר המארחת אני משוכנעת שיש לו כמה דברים על סדר היום לפני סביבה. והנה הוא מדבר ומסביר עד כמה הוא מחוייב. בעיני זה לא עניין של מה בכך. עד לא מזמן לא היתה רטוריקה כזו. נושאי סביבה כלל לא היו על סדר היום. אחרי הדיבורים כן יגיעו מעשים. אני מאמינה (או לפחות מקווה...)
והנה מנהל  הרכבת. יש כל כך הרבה דברים בעייתיים עם הרכבת. ואני יודעת ופוגשת את זה שהיא לא רק לא נוסעת בשבת אלא גם בששי כבר לא ובשעות הערב כבר לא. אבל היה לי מרתק לשמוע על אמצעי התחבורה הזה שהוא אולי העתיק מבין אלו שבשימוש כיום וכנראה גם היעיל שבהם. ובפרט לראות איך בסיום דבריו ניגש אליו אחד הנערים מתוך קבוצת נערים שנכחה באולם (תלמידי בית ספר שמאוד פעיל בנושאי האקלים ושנציגה שלו גם השתתפה בריאיון שרת איכות הסביבה) ופשוט הודה לו. אמר שהוא מרבה לנסוע ברכבת והוא מצטרף לתודות של המנהל לעובדים.
וגיא רולניק מראיין את המפקח על הבנקים. מי ידע שראיון יכול להיות ההצגה הכי טובה בעיר?
כמובן שהפאנל שעניין אותי במיוחד היה הפאנל שעסק  בתחבורה. הרי את הספר שכתבתי הקדשתי כולו להליכת יום יום ולשאלה למה ננטשה בקלות כזו. הרגע המכונן בו היה כשהמשתתפים  נשאלו איך הגיעו לכנס. רובם אכן הגיעו בתחבורה אלטרנטיבית ובפרט הדהימה מאיה פארן מנכ"לית  ארגון 15 דקות שאמרה שלא הגיעה במכונית. אין לה רישיון ואין לה מכונית. מי היה מאמין שבישראל 2022 הכל כך שועטת קדימה יאמר משפט כזה על הבמה ויזכה לתשואות. ומהפאנל אני למדה על כך שמי שבוחרים לנסות תחבורה ציבורית זקוקים בתחילת הדרך  להנחייה וליווי.  אחרת גם אם השרות מספק הם ינחלו אכזבה מרה.
ואם כבר תשואות אז הקהל של הארץ חלק אותן בנדיבות עצומה לד"ר שדאד אטילי  שר המים לשעבר  ברשות הפלסטינית שהשתתף בפאנל שעסק בסוגייה האזורית ואיך שיתופי פעולה אזוריים יכולים לעזור להתמודד עם המצב. אני מצרה על שלא עלה בידי להחליף איתו מילה והרי מפגש אנושי הוא תכליתם של אירועים כאלה ואני הייתי רוצה לשאול איך מתייחסים לנושאי סביבה כשאוכלוסיה רבה היא קשת יום ומן הסתם הליכת יום יום שכל כך מעניינת אותי היא עבורה כורח ואילוץ... אז זהו שצריך קצת יותר מיומנות בכנסים ממה שיש לי ואני רק עכשיו מבינה שכשרואים אנשים בחליפה ועניבה הם באו לדבר וכדאי מאוד להיות ערנית... 
אבל עם דב חנין כן הצלחתי להחליף מילה (וספר שכתבתי  אף נמצא בדרכו אל תיבת הדואר שלו בזכות הועידה). את דב חנין שמעתי לראשונה לפני יותר מעשור בהרצאה בפרדס חנה. איך הוא מצליח לשמור על אופטימיות? איך הוא כל כך משוכנע שהייאוש אינו אופציה? אני באמת רוצה להגיד לו תודה על הנאום המעולה והמון תודה גם לעיתון הארץ
זו היתה ועידת האקלים הראשונה – אני כבר מחכה לוועידה הבאה. תודה

הרחק אל מקורות ההשראה

קיץ 2018

כ.

אני מעבירה את כרטיס הרב קו בתחנת  הרכבת בבנימינה והמסע מתחיל. אמצע הלילה, מאבטח מנומנם, עובדת ניקיון באחת התחנות. עבודה, כל עבודה נדמית לפתע כדבר האמיתי. לא שוטטות בעולם, לא פיזור אנרגיה לכל רוחות השמים, לא לימוד, לא ביקור. אני חלק מהמון מוכר. צועדת כשמזוודה על גלגלים נגררת אחרי. אני וההמון מעוררי שממון.

 לצפייה בקובץ המלא...