בלוג - ערוגת הגינה

יומן תרבות הצריכה

יום כיף (2)

אפריל 2021

כ. ליאת

יצא לכם להסתכל פעם על היוצאים לבלות? לא הרחק מביתי ישנו מדרחוב פופולארי.

לא אחת אני פוקדת אותו בימים בו הוא עמוס במיוחד. באחד מימי חול המועד חלפתי דרכו. המקום המה אדם ואילו השמחה ממנו והלאה. אני מנסה להיזכר במקומות הומים. קרון רכבת של ראשון בבוקר או תור בסניף הדואר. גם בהם ציבור גדול של אנשים מאכלס שטח יחסית קטן והעובדה שהמקום מלא בחיים אין פירושו שמחה דווקא. אלא שלדואר או לרכבת איש לא הגיע במטרה לחגוג ולבלות. מה גם שאם אין בעייה מיוחדת (מישהו שניסה לעקוף בתור לאשנב או דרך על רגלו של המצטופף לצדו בקרון) הסיטואציה גם לא תתאפיין בהכרח ברוגז ובעצבנות. מקומות בילוי דווקא כן.

לא כולם, לא תמיד אבל רחוב הבילויים שהזכרתי ממש מצטיין בכך. זוג בשנות השבעים לחייו חולף על פני ולא משנה באיזה יום ומי האנשים קולה של האשה ישמע רוטן ומתלונן. משפחות גדולות שמנסות למצוא מקום לשבת. ההורים נראים מותשים לחלוטין, הילדים נגררים בחוסר רצון בולט או פוצחים במסע הצקות. בימים בהם נפתחים דוכני רחוב מצטרפים גם בעלי הדוכנים לסובלים. האם הדבר קשור לחוסר התוחלת שבהצעת מרכולתם לאומללים החולפים על פניהם? אולי נראה שאני מגזימה אלא שפגשתי את הסיטואציה פעמים רבות ואם היתה נלווית לה שמחה כנראה שהייתי מבחינה בה. השמחה נעדרת לחלוטין.

רציתי לצלם רחוב שאנשים הולכים בו לטובת פוסטים שאני כותבת ועניינם הליכה. התחרטתי מיד. הרחוב הזה ביום חול מועד פשוט לא התאים. הגווים שפופים, התנועה חסרת חדווה. אצלם ביום אחר, במקום אחר. יתכן שבקניונים המצב טוב יותר. האורות, הכריזה ממסכים מעט. את הילדים אפשר לשעשע בדרגנועים ובמעליות ואילו הכניסה והיציאה מחנויות רבות וסמוכות תורמת גם היא את מעט העניין שיש בו איכשהו לשפר את המצב. אבל ככלל, גם הקניון, גם הטיילת, גם בארץ וגם בחו"ל העובדה שיצאנו לחופשה, שאנחנו מבלים לא מבטיחה שאנחנו שרויים ברווחה. לא אחת ההפך הוא הנכון. קחו כדוגמה את הטיילת באילת. מתי לאחרונה ראיתם מישהו מחייך לאורכה? או זוג צעירים פוסעים נינוחים ושלובי ידיים? אפשר לטעון שאין מה להתקרב לטיילת, שמדובר בעוד מקדש של צרכנות ותו לא. ועדיין אנשים שפוסעים שם פוסעים מול אחד הנופים היפים בתבל. ועדיין ההסבר הצרכני הוא הסבר שטחי.

חשבתי לקלף ממנו את הקליפה החיצונית שאומרת שההוויה הצרכנית רק משאירה אותנו ברעב לדבר הבא ומכאן חוסר שביעות הרצון. ושצריך להשלים עם אורח חיים שמכלה את המשאבים של הפלנטה ולחלוטין לא ברור לשם מה אם אפילו רווחה אישית או הנאה לא נלווית לצורת החיים שבחרנו (או שנכפתה עלינו אין יודע מהיכן).  יתכן שחוסר נחת בחופשה קשור לרווייה. כולנו כבר נסענו ובאנו – שחקנו עד דק את יכולתנו להנות.

יתכן שהטיול או החופשה  הן סוג של משימה שיש לצלוח – עוד מטלה שעלינו לסמן עליה וי ולהמשיך למטלה הבאה (בדומה לעריכת קניות שגם היא יכולה היתה להיות עניין נחמד והפכה למטלה רובוטית נטולת כל ניצוץ של חיים).  יתכן שהעצבנות קשורה להוצאות ששוב התברר שהן חורגות ממה שתוכנן. (ואל דאגה, בסופו של יום יתורגמו הביליוים והטיולים לתמונת ניצחון מחויכת שתשודר לכל עבר). האם מוגזם לבקש שכשאנחנו ממלאים את המרחב ביום חופש יהיה בכך משהו מרנין, משהו יפה. אם נדמיין עולם אידילי, אם ניזכר בדמותו של הנופש בקולנוע ובספרות הרי שיש שם משהו אלגנטי. חולצת הגולף הלבנה, שמלת הקיץ הקלילה. זה לא דומה כלל למשפחות היגעות שנפגוש במדרחוב ובטיילת. לוויכוחים, לטרוניות. בניוזלטר הקודם קראתי לרשימה יום כיף (חלק 1) כי ידעתי שההוויה של אדם בחופשה ראויה לרשימה נוספת. על ההוויה הזו אני תוהה. על טון הדיבור, על החיוך, על המחווה. כדי שנקרין שמחה , היא תצטרך להיות בתוכנו. והיא אכן יכולה להיות שם אבל לאו דווקא כשנשב במסעדה או נצעד במרכזה של פראג.

יתכן שנחוש שמחה דווקא כשהגוף נמצא בתנועה שמיטיבה עמו, כשנפגוש לשיחה חבר ותיק, או אולי סביב דבר מה שעשינו  – מנה שבישלנו, מכנס שתפרנו לו מכפלת. כל דבר שאחריו נרגיש את אותה הרגשה שאין לטעות בה – עשינו את הדבר הנכון. וכן זו יכולה להיות גם יציאה לחופשה. בהרכב הנכון, במינון הנכון, בזמן הנכון. (אני מתחילה להבין שיהיה גם חלק ג')

פרשנות חדשה

נובמבר 2020

כ. ליאת

פרשנות חדשה

דומה שכמה מושגים זוכים בתקופת סגר וקורונה לפרשנות חדשה. יש אף שהפרשנות החדשה היא למעשה פרשנות מוקדמת שזו לה הזדמנות לשוב

כיכר
כיכר בפרוור ידועה בימינו בעיקר כמעגל תנועה. מאפשרת וויסות של כלי הרכב, מעודדת אותם להאט ועוזרת בהשתלבות. והנה בימי סגר וקורונה כיכרות הן זירת התרחשות. הכיכר הפכה באחת לפורום. תודות לסגר, תודות לנחישות המפגינים, כיכרות (לפחות בשעות מסוימות) שוקקות חיים. 
חוץ
הנהגה אמיצה היתה קוראת לאזרחיה להימצא בחוץ. היתה ממליצה לקבוע פגישות בגינה הציבורית, מעודדת ילדים ומחנכים לפעילות בחוץ.  גם כך עולה קרנו של החוץ. מתפללים נקראו להתפלל בחוץ. עברתי לפני מס' ימים ליד בית כנסת בשעת תפילת ערבית. המתפללים עמדו כל אחד ליד כסא פלסטיק לבן בחורשה הסמוכה לבית הכנסת, מרוחקים דיים האחד מהשני. שקועים בתפילתם. 
נתב"ג
נתב"ג בימים כתיקונם הוא אתר פולחן. מקדש שרבבות על רבבות עולים אליו לרגל. האופן בו תוכננו אולמות הנוסעים מרמז על קדושת המקום.  היותן של החנויות פתוחות בכל שעה ביממה לא מאפשרת  מקום לספק  - עבודת קודש. עבודה שמצדיקה משמרות לילה.  בחסות הסגר והקורונה נתבג הוא שער יציאה מהארץ. רצוי שבעידן של משבר אקלימי כזה הוא גם ישאר: שער יציאה למקרים דחופים. לביקור קרובי משפחה.
בית
בימים של שיגרה בתים רבים עומדים במשך שעות בשיממונם. במשך שנים הייתי מגיעה בשעת בוקר לשיעור יוגה בבית בשכונה יפה ומרווחות בישוב מבוסס. שמתי לב שבשעה זו הבתים סביבי ריקים מדייריהם.  את מקומם של בעלי הבית תופסים בשעה זו עובדים. עובדי גינון, עובדות נקיון. לא אחת גם מי שבאו לתקן ולשפץ. בעלי הבית יגיעו בשעת ערב וישהו בבית למשך הלילה ובסופי שבוע. חזרנו הביתה, חלקנו אף גילה שהוא מקום להיות בו. חלק מהעבודה מרחוק (מהבית) תימשך כנראה גם כשיחלפו הסגר והקורונה
חתונה
אני מכירה שני זוגות שהתחתנו במהלך חודש ספטמבר. בשני המקרים מדובר בחתונות צנועות להפליא. בחתונת בן של ידידה קרובה נסעו היא ובעלה, הורי החתן, למקום אליו הוזמנו הם ואורחים ספורים נוספים. לשם הוזמן גם הרב שחיתן את בני הזוג. חתונות התנפחו בשנים האחרונות לממדים גרוטסקיים. קרובים קשישים אוהבים לספר איך התחתנו הם בזמנם: אורחים ספורים, טקס צנוע.
טבע
טליה שניידר כתבה באחרונה:  " העולם כהרגלו מתנגד לקבל שבטבע טבועים הכוחות שלו להגיב כשמציקים לו. והצקנו לו ועוד איך הצקנו לו. אז אם כך, חייבים ללמוד איך לא רק 'לא להציק' אלא גם איך לפנק מעכשיו את הבריאה". השימוש בפעול לפנק בהקשר הזה כל כך מתריס, כל כך הפוך על הפוך. עד שנגיע למצב בו אנו מרעיפים טוב על הטבע סביבנו אפשר להתנחם בכך שלפחות לזמן קצוב השארנו את הטבע לנפשו.
אני יודעת שלרבים הקורונה היא סכנה ברורה ומוחשית. גם לסגר השלכות שליליות על רבים. משבש שיגרה, מאיץ אלימות. אבל כפי שאמרו ואומרים רבים הקורונה היא בגדר קדימון נוח למשבר האקלים ההולך ומתרגש עלינו. לא יזיק אם ננצל את תקופת הסגר להתבוננות, ללמידה. למחשבה על השינוי מחויב המציאות שנצטרך במוקדם או במאוחר להכניס לחיינו.

0 פסולת

כ.

לפני כחודש הגעתי לסדנא שהתקיימה בעץ בעיר בתל אביב. הסדנא היתה מעניינת ולא פחות ממנה האכסנייה. עץ בעיר הוקם על ידי תמי צרי ופועל תחת ידה כבר 14 שנה. המקום מקדם חינוך לקיימות בדרכים רבות ושונות ובעיקר בהיותו בית אקולוגי. אני מודה שבביקור זה הדבר שהקסים אותי יותר מכל היה הבית עצמו. עציצי תבלין על כל חלון, מטבח שמבוסס על חומרי גלם שמגיעים בתפזורת, נטולי אריזות. בית שמכיל בתוכו עשייה רבה: טיפול בחומרי הגלם למטבח, שימור מזון, הכנת חומרי הניקוי, תפירת מטליות ועוד ועוד. בית ישן שחלונותיו הגדולים מזרימים רוח נעימה גם ביום קיץ ועצי ענק סוככים עליו מבחוץ. 
עבורי 0 פסולת משמעו מאבק יומיומי. מלחמה בלתי נגמרת עם עצמי. מצמצמת אריזות, מצמצמת שקיות ועדיין מוצאת את עצמי בפינת המיחזור עם סלי איקאה בגודל מפחיד: מפרידה ומפרידה. כחלק מהניסיון הסזיפי להפחית הכנסתי גם את האריזה בין שיקולי הקנייה ולרוב אעדיף שלא לרכוש פירות או אגוזים באריזת פלסטיק קשיחה. אני מבינה שפינת המיחזור תמשיך להוות חלק מסדר היום אבל אולי אצליח להגיע אליה בתדירות נמוכה יותר? אני גם מבינה ששום דבר טוב לא מחכה לאריזות שאני מפנה באדיקות לפח הכתום מלבד יצירת זיהום ושיבוש תנאי החיים של מי שחי ליד מפעלים אלה. מפעלים שרק מדינות עולם שלישי יסכימו לארח....
בספרן של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל החיים קצרים על תקני את הנעליים מופיע משפט משמח: "ברוכים הבאים לעידן בו לא אופנתי לקנות" אני משערת שאנחנו משתהים על קו התפר של עידן זה. גם אם כרגע לא נוכל למצוא פיסת אדמה נקייה מפלסטיק, כזו שלא זרוקה עליה שארית בלתי נראית כמעט של בלון יום הולדת או מבצבץ בין חלקיקיה בוחש של כוס קפה בכל זאת אנחנו מתקרבים לרגע בו צעידה עם כוס  חד פעמית  ביד (כזו שמכילה משקה חם ומהביל, מכוסה בעיגול של פלסטיק קשיח) תזכה את האוחז בה במבטים נטולי אהדה... 

תמונת חורף

23.2.20

כ. ליאת בלוך

אני כותבת את הדברים ולהבה שוקקת בקמין שלצידי. חום נעים קורן מתוכו, אופף את סביבותיו , פושט באברי גופי וכמו משלים תמונה של חורף. שמיים באפור, אויר צלול חודר, טפטוף דק וקפוא. העין מתענגת על צבעים , על מראות נדירים, כאלה שנגלים לרגע קל. טיפת מים שטה על עלה של תורמוס, תלוייה על מחטיו של אורן.
גשם רב ירד באזורינו . מזג האויר הפך לשיחת היום. 
אל אוצר המילים השגורות בפינו הוספנו את השיטפון, נזקי השיטפון, נגר עילי, מי נגר, אירוע, אירועי קיצון, הצפות, חילוצים וכן הלאה.
מדי פעם נזכר גם משבר האקלים. חקלאי שהגיע למזכירות הישוב לעדכן במצב החלקות ובנזקים העצומים שנגרמו לדבריו לשטחים שהוא מעבד נענה בין היתר שצריך יהיה להתרגל למצבים כאלה . הם ילכו ויעשו תכופים.
זה למעלה מעשור שאני ערה ומודעת לסוגיית האקלים. במהלך עשור זה הבעיה פשטה ולבשה שמות מאפקט החממה עבור להתחממות הגלובלית והלאה אל משבר האקלים ושינויי האקלים.
הבעיות עצמן מתפתחות אף הן. מדי קיץ נשברים שיאי החום, הקרח בכיפות הקוטב מפשיר מהר מהצפוי ואילו אסונות הטבע כמו פורצים את גדרות האזורים הרחוקים והנידחים אליהם הורגלנו שהם שייכים.
מסתבר שמידע אודות משבר האקלים קיים כבר מאז שנות ה70 של המאה הקודמת. מעטים הביעו עניין וסביר שגם החשיפה היתה מוגבלת. אין ספק שבתחום זה התחולל מפנה במהלך השנה החולפת. כמעט שלא עובר יום מבלי שנשמע על המשבר מכיוון זה או אחר. הילדים כמו נמצאים במרכז הדרמה. מנסים לשאת את לפיד ההתנגדות לגזירה הקשה. פעילותה הענפה  של הנערה השוודית גרטה טונברג גרמה לנו להביט בהם. לחשוב עליהם. לא מכבר חלפתי על פניה של רוני – בתם בת ה11 של השכנים – והמחשבה על הגורל האורב לבני גילה הכתה בי. חשבתי עליה, על הפעלתנות החמודה שמאפיינת אותה וליבי נחמץ. כמה חבל שאנחנו גוררים אותה ואת בני דורה לתוך עתיד מר. 
אני כואבת את השינוי מאז עמדתי על קיומו. תחילה היה זה הגעגוע לעונת הסתיו כפי שהיתה בילדותי, מאוחר יותר הכאב מהיותם של הלילות ההולכים עם הזמן ונעשים חמים . ולאורך העשור החולף גם היאוש. היאוש מחוסר הנכונות שלי ושל חברי ומכרי לקבל את היותנו חלק מרקמה עדינה ולהמשיך לנהוג בסביבה בה אנו חיים משל היינו פיל בחנות חרסינה. 
ובשנה הזו , בשנה בה החל המשבר נוכח והופך מדובר יותר ויותר מתחילה גם הדאגה. מתחילה לחלחל ההבנה שמזג האויר יעשה פחות ופחות ידידותי אבל זו תהיה הקטנה שבבעיות. יחד איתה יגיעו המחסור, הרעב, הקור. יחד אתה יגיעו שיתוק וקריסה של התשתיות. מערכת שאינה תומכת חיי אנוש, אולי אינה תומכת חיים כלל. זה נראה קרוב ומבעית. 
אם נתבונן בחיי הדור המבוגר נוכל לראות סביבנו אנשים שבזקנתם עתותיהם בידיהם ורבים מהם משקיעים רבות בטיפוח גופם ונפשם. מי שיזכה להזדקן עשור או שניים אחריהם יתכן ויעשה זאת באומללות אין קץ. הגוף יאבד מכוחו בשעה שסביבתו הולכת ומתדלדלת, הולכת ומתפוררת. אין בה לספק עבורו חום או כסות, תרופה או מזון.
אני משערת שיהיו אלה בני הדור שלי שיזדקנו מרוששים וחסרי כל. מה יהא עלינו? תמונת חורף עגומה עולה במוחי, של קור מקפיא ולבוש מרופט, של חיוך נדיר וחסר שיניים.