שירת מחאה

כשזרמו הצלילים הראשונים לא באמת זיהיתי.

מוכר ויחד עם זאת זר.

לא תמיד היה קל עם המוזיקה. ששי בלילה ואנחנו כבר באוהל מנסים לישון אחרי יום ארוך וממש לא רחוק מאיתנו מנסה למשך מס' דקות להתרומם מסיבה. 

(גם כשהווליום היה עצום בקושי התעוררתי והפרחים למישהו שבאמצע הלילה הקודם הגיע עם רמקול והשמיע בקולי קולות הקלטה של שמע ישראל פעם אחר פעם ועד שהיו מי שקמו והצליחו להשיב את השקט. היה לי קשה מאוד להירדם אחרי האירוע המיותר הזה ובלילה הבא שום דבר כבר לא הצליח להעיר אותי).

בתוך הצעדה עצמה יש את הרגעים שממש רועש. יש את הרגעים שממש צפוף ובקושי זזים. ואז זה נפתח ומתחילים באמת לצעוד. תופסים את הפס שמעבר לגדר ההפרדה שהוא גם מעבר לאספלט השחור והחם. 

דווקא הקטע האחרון היה קל להפליא. אולי בזכות השעה בה יצאנו, אולי בזכות האוויר, ואולי משהו בתחושה הזו שעושים כאן היסטוריה ואתה חלק ממנה כמו נושא אותך מעלה.

בירושלים התפצלנו מההמון. בפתח המלון – שהזמנו בו חדר לפני כמה ימים – פגשנו זוגות נושאים דגל בדרכם להפגנה וככלל נראה היה שהמלון "נכבש" על ידי מי שבאו להפגין. 

בערב שטפתי מעלי את אבק הדרך, את זיעת היום. יום שעצרנו בו לחניית צהריים ארוכה תחת גשר עצום בסמוך לישוב מוצא. מה שהצל עלינו ועל רבים אחרים היה למעשה כביש 1. שני פסים גבוהים על עמודי בטון אולטרה מאסיביים שתחתם מתחולל למשך מס' שעות מחזה אחר. אל תוך שיחי הטיון המסועפים, על השביל הצר, או במרומיה של משאית בגבולו המזרחי של הגשר שמכלים בגודל קוב  ממלאים אותה בגבהים שונים: שרועים אנשים. 

תופסים תנומה, ישנים על העשב, ישנים על שמיכה דקה. יחידים, משפחות, חבורות. לא רחוק מאיתנו הולכת ומתכנסת חבורה. נראה שהם לא צעירים בהרבה מהורי. משהו בשפת הגוף, בדינמיקה, בלבוש מזכיר לי עד כאב את החבורה אליה משתייכים או השתייכו הורי. אלה שקוראים לעצמם צנחנים בני שמונים למרות שגם את השמונים כבר עברו לפני מס' שנים. את היום השני הלכתי עם חולצה של אחים לנשק. אין לי כל קשר לנשק או למילואים ועדיין חולצת טריקו חדשה ונקייה (מהשולחן שפתחו) בעיצומו של מסע רגלי היא לא משהו שיכולתי להגיד לו לא. 

במסע היו כמובן רבים שלבשו חולצה זו ואז לרגע בערב בעיר כשישבנו לאכול באחד מבתי הקפה ועבר מישהו בחולצה זו ועם התיק עדיין על הגב כל כך נדאגתי. בבוקר פגשתי במאהל אישה שזכרה את האפיזודה מהלילה בקיבוץ נחשון ועמלה על התקנת האזור שלהם במאהל. היא סיפרה שבעלה בדיוק עשה את יום המילואים האחרון ובכללי נראתה רעננה ומאושרת. צחקנו על כמה הביאה איתה הצעדה טוב לחיינו והרחיקה מיחושים ומכאובים. וגם אפשר  להרגע. גם שם ישנו  היטב. 

בעצם החבורה שראיתי כנראה לחמה יחד. אני מכירה את זה מהחבורה של הורי ויודעת עד כמה הם מלוכדים ולחשוב שמי שלחמו יחד ביום כיפור (גם להם יש חולצה) בעצם עכשיו נלחמים על הדמוקרטיה ואל המראות שהמוח מנסה לקלוט נדחקים גם כאלה שמזכירים פסטיבל וגם השלט שנשא אדם מבוגר בכניסה לקיבוץ נחשון. והוא היה גזור יפה וכתוב יפה וצבוע ביד: זעקי ארץ אהובה. ואני עצרתי. וקראתי. ואמרתי לו ששלט יפה כמו שלו טרם ראיתי.

אפילו ירושלים שחשבתי שבבוקר כבר תחזור ותהיה כתמול שלשום, שאראה בעיקר את קבוצות הנוער הנלהבות של תגלית , את הקשישים בשוק , גם ירושלים היתה אחרת. בכל מקום ראינו אנשים עם דגלים וחולצות. במסעדת אזורה יושב סועד כשהוא עטוף בדגל כבטלית. מדי פעם מי שלובשים חולצות מחאה מחייכים זה לזה, מחליפים מילה. מדי פעם הם שקועים בשיחה בשוק או ברחוב עם הצד השני. שיחות ארוכות ולא אחת גם מאוד מאוד שקטות. 

ישנתי והלכתי ונחתי ושוב הלכתי ושוב ישנתי והרבה הרבה נחתי וכל הזמן הזה בתוך תדר אחר. בתוך תדר חדש. איש לא מתלונן. איש לא מקטר. שתי נשים מציעות לנו אבטיח בחורשה ליד שורש. מסתבר שעשו דרכן למקום מרחובות. הדרך אורחת לרוב פחות משעה והפעם יותר משלוש שעות. אבל הן לא אומרות על כך כמעט דבר. יש המון שקט. אין שיחות. אין אווירת ניו אייג'. יש תחושה חזקה של גורל משותף. של שותפות לדרך.