לרגעים מסוימים ולפחות בכמה מקומות, רכיבת אופניים לאורך הדנובה הפגישה אותנו לא רק עם עצמנו, לא רק עם חיים בשניים אלא גם עם סוגים שונים של שפיות שמאפיינים מחוזות אחרים. מחוזות רחוקים
טלפונים ניידים. זה לא שהם אינם. זה לא שלא פגשנו. אבל משמעותית פחות. אפשר לשבת בקרון הרכבת ולא עם הפנים בתוך מסך. כך גם במסעדה. כך גם בתחנת האוטובוס...
כסף מזומן. מהר מאוד נוכחנו שמקובל ונהוג להשתמש במזומן. לעיתים כלל לא היו מוכנים לקבל כרטיס אשראי וגם במקומות שכן נהגו בעלי החנויות, המלצרים לעשות שימוש בארנק. ארנק תפוח עם מקום לשטרות. עם מקום למטבעות. אליו מכניסים את הכסף וממנו מחזירים עודף.
מקצועות. אני חושדת שגם מקצועות זה לא מה שאנחנו מכירים. גבר מבוגר יכול להיות מלצר. תארו לעצמכם את האווירה כשאנשים עושים עבודה לא כי אתמול השתחררו ומחר יטוסו לטיול הגדול. פעם ועוד אחת יצא לי לראות מלצר או מלצרית משוחחים ארוכות עם אחד הסועדים. ובכללי עבודה היא עבודה. נדמה שבמקומתינו זה נעלם. אין מקצועות, אין עבודה. נשארה רק השאלה הטורדת: איך עושים כסף והכי מהר שאפשר?
שלטי חוצות. יש כמובן שלטי חוצות. אבל משמעותית פחות וניכר שהם מפרסמים דברים שונים וכאלה שקשורים לאזור בו נתלו. ובכלל נראה שלאזור יש משמעות והיו מרכולים שהמילה regional התנוססה עליהם בגאווה.
חרקים. פגשנו כמה וכמה פעמים "מוטל חרקים". מקום שמזמין חרקים מסוגים שונים להטיל בו את ביציהם. פגשנו שדות מרעה למאביקים. בעיירה הראשונה בה ביקרנו קשה היה שלא לשים לב שעשב הוא אורח רצוי ממש בכל פינה אפשרית (בתמונה רואים מדרכה, גדר, חורש שהם לגמרי חלק מהעיירה) וגם הגינון ברובו מתבסס על עצים, על שיחים, על צמחים מקומיים ולעיתים על כאלה שקל לגדל (הרבה קאנה הודית).
גני משחקים. אכן (וכפי שמפרסמת הקבוצה אליה הצטרפתי באחרונה), גני המשחקים שפגשנו לאורך הדנובה מביאים שפה אחרת למרחב מהמוכר והידוע לנו. המצע יהיה דשא, חצץ או חול. המתקנים יהיו מתקני עץ מאוד לא מצועצעים. הם כמו יותר גולמיים. זו נקודה שאקדיש לה רשימה נפרדת בהמשך. ההבנה שילדים אמורים לפגוש סביבה שמאפשרת משחק חופשי, מאפשרת התפתחות ודמיון. ההבנה שגם סיכונים הם חלק מסביבת משחק.
כביש 6. בקטע הדרך האחרון וממש בסיומו של המסע: כביש 6. אין סוף חצבים פורחים עכשיו. זה יפה. זה מעורר גאווה רבה.
|
|
|
