גדלתי בדירת 4 חדרים בבניין של 3 קומות. סלון מטופח, רהיטים יפים. כמקובל באותה תקופה בסלון היתה כוננית ספרים.
היא הורכבה מ4 מסילות מתכת דקות שהוצמדו לקיר שאליהן חוברו זוויות מתכת ועליהן הונחו מדפים ממה שקרוי סנדוויץ'. הדירוג בהרכבה איפשר לארבעה מדפים לעמוד בכל שורה ושורות כאלה היו לדעתי חמש. לא זכור לי שהיו ארונות ספרים נוספים בבית (למעט אלו שהיו שלנו הבנות והיו בחדרים). הכוננית היתה מסודרת יפה והיו עליה גם חפצי נוי.
כשאני בוחשת עכשיו שוב ושוב באוסף הספרים של הורי - שרובו מתפנה מביתם בימים אלה - אני מוצאת ספרים מעטים מהתקופה ההיא. תנ"ך בפירוש גורדון, מילון מהודר באופן קיצוני, כמה ספרים על יוגה, הספר נופים ואתרים שבאמת היה שם תמיד. אחרים דווקא הגיעו מאוחר יותר. למשל מהפינוי של הבית של סבא וסבתא. והם אולי המסקרנים ביותר. ספר ההגדה של ביאליק ורבניצקי והרבה "כל כתבי". כל כתבי אחד העם, כל כתבי משה סמילנסקי. חלק מאותם ספרים לקחתי לביתי כבר אז כשפינו את הבית וכך בארון הספרים שלי נמצאים כתבי ביאליק, שלום עליכם, טשרניחובסקי....
הספרים הישנים הללו מהלכים עלי קסם לא רק בגלל גילם המופלג אלא הרבה בגלל המראה שלהם. אין שום צבע בשום מקום. למעשה לעיתים אין כמעט מילה אחת על הכריכה. כריכה קשה בצבע בורדו או סוג של צהוב כהה. ספרים חזקים שאותות הזמן ניכרים בהם מעט יחסית ומשהו במראה שלהם אומר הוד והדר.
מיינתי את הספרים שיוצאים מהבית של הורי וקיטלגתי במידת האפשר. ארגנתי על שולחנות והזמנתי את המעוניינים לבוא ולקחת. משהו במראה של הספרים החדשים יותר (גם אם הם כבר בני 30 ויותר) משך אותי הרבה פחות. כאילו המראה של ספר שאין אפילו כיתוב על הכריכה שלו משדר יוקרה ואילו החדשים והצבעוניים כמו מנסים למצוא חן, למשוך את העין.
אני לומדת הרבה מתוך הטיפול בספרים, פעם אחר פעם אבא אומר לי שספרים היו בעבר עניין מאוד פופולרי. לטענתו הם ממש שימשו כקישוט לסלון. מההקדשות ניתן לראות לא רק שלבר מצווה הביאו ספר במתנה אלא שהיו אלה ספרים שלא ברור איך ילד בן 13 הצליח לקרוא אותם. השפה, הכתב הצפוף. כשאני נתקלת באנציקלופדיות או בספרים שנועדו לספק מידע בליווי של המחשה ויזואלית אני נוכחת שוב שאיורים יש בהם יופי רב. אני כלל לא בטוחה שצילומים יכולים להוות להם תחליף הולם ואני שמחה שבילדותי היו ספרי הילדים מלווים באיורים וכך גם האנציקלופדיות שאת חלקן הצלחתי לשמחתי להמשיך ולשמור. ואולי זה לא קשור לאיור או לצילום כי כשנתקלתי לא מזמן בגלויה שנשלחה משוויץ ומצולם בה הר מושלג ורכבל גם היא נראתה לי קסומה לגמרי. אולי גם לצלם צילמו אחרת ואולי פשוט זה המפגש המחודש עם משהו שהיה שם והיה אהוב בילדות וגם המפגש איתו בספר או בגלויה בשונה מהמפגש במציאות כמו השאיר מקום רב לדמיון....
הספר שהכיל את סיפוריו של מאפו – כך מלמדת ההקדשה - ניתן כמתנה לסבי וסבתי לרגל 25 שנות נישואים מילדיהם (אבי, אחיותיו, ובעלה של האחות הבכורה). אני מתארת לעצמי שמחירו היה כל כך גבוה אז, שהוא נקנה בחנות ספרים ותיקה וידועה ומוכר ממולח ידע מן הסתם לספר רבות בשבחו. הוא התקבל סביר להניח בהערכה רבה על ידי חתן וכלת השמחה אם כי קשה שלא לנחש שבשוך המסיבה סבא הפטיר בדאגה שהספר כנראה עלה הרבה כסף.
אני לא יכולה שלא לחשוב בהקשר הזה על היתרונות שיש לתרבות הצריכה בימינו. מי שיחליט להסתפק ברמת החיים שהיתה נהוגה אצל סבי וסבתי כנראה שיצטרך לעבוד מעט מאוד ועד כדי כלל לא. הסיבה שספרים רבים החלו להצטבר אצל הורי קשורה בדיוק לזה. הספרים נעשו זולים, מתקני האחסון נקנים באיקאה במחירים שאיש לא חלם שהם אפשריים. ובאמת כאשר הורי עברו לבית פרטי ובפרט אחרי שאנחנו עזבנו את בית ההורים נקנתה עוד כוננית ועוד אחת ונקנו עוד ועוד ספרים. אבא שהחל אז לחקור במרץ את ראשיתו של הישוב היה מבקר תכופות בחנות הספרים המשומשים של איתמר ששכנה אז במחסן רחב ממדים במושב צרופה.
סביר שתהליכי יצור המוני הם שמוזילים כל כך את העלויות. אם מישהו עדיין מרגיש שהחיים יקרים לו זה בגלל שגם הסטנדרט לא מפסיק לעלות ובכל תחום אפשרי כמעט. אנחנו מחזיקים מס' רכבים למשפחה, טסים פעם אחר פעם לחופשה, אוכלים במסעדות, רואים בטלפון הנייד - שהוא בעצם גם מחשב וגם טלוויזיה - פריט חובה. וכן הלאה.
בינתיים אני ממשיכה לדאוג לספרים ומנסה שיתפזרו נכון. אחרי שסידרתי אותם על שולחנות החצר והזמנתי אורחים שוב הגיע גשם וכמעט חרב את האוסף ואת המבצע שלקחתי על עצמי (מזל שדאגנו ליריעת ניילון בהישג יד). אני שואלת את עצמי למה זה בכלל חשוב ולמה לא פשוט לקחת אותם לפח ניירות שנמצא בראשית הרחוב. אולי כי יש לנו אחריות. חפצים שהתגלגלו לפתחנו ולא חשוב איך בדיוק זה קרה אנחנו אחראים להם. האחריות היא לדעתי לעבודה הרבה שהושקעה בהם. היה מי שכתב, היה מי שערך, שהדפיס, שהוציא לאור. היה מי שעבד בהפקת החומרים השונים כמו נייר ודיו של מכונת דפוס. היו בעלי הספרים הקודמים שגם הם רצו מן הסתם שאלו לא יזרקו כלאחר יד. ויש את החומרים עצמם שמעורבים בתהליך שגם אליהם נכון לשים לב, ואם כבר הופקו ראוי שננהג במוצר שלשמו הופקו באחריות רבה.
בבית של סבי וסבתי באמת שכמעט ולא קנו דבר. אני זוכרת את סבתא כשהגיע רוכל למושבה קונה ממנו מגבות מטבח ומתגאה בפני בהן ובאביזרים קטנים ופשוטים שקנתה כדי שתמיד תהיה לה אפשרות לתת מתנה אם תצטרך. אני חושבת שאלה היו כל קניותיה מעבר למוצרי מזון והלבשה בסיסיים. בביתם גדלה גם אחותו של אבי שנולדה עם מום בליבה ונפטרה טרם מלאו לה 30. בני גילה ובכללי ילדי המושבה עזבו בגיל 14 ועברו לפנימייה כדי ללמוד בבית ספר תיכון ואילו היא נותרה בבית. באחרונה התחלתי לחקור את קורותיה. שאלתי את עצמי איך זה שהיתה כל כך משכילה. מכתבים שהגיעו לידי נכתבו בעברית קולחת ובשפה גבוהה ומלמדים על היותה בעלת השקפת עולם עצמאית ומאוד אינטליגנטית.
ליד השולחן ורגע לפני שהספר של אברהם מאפו קיבל בית חדש בזכות אחד האורחים שפקדו את החצר, פתחתי אותו וקראתי כמה משפטים. לא צריך יותר מזה כדי לקבל תשובה לשאלה שהטרידה אותי בשנה האחרונה: מי שמסוגלת לקרוא את הטקסט הזה, את הטקסטים של עגנון ושל אש שמחלקם נפרדנו במהלך הימים האחרונים, אין ספק שתסתדר ותשכיל גם בלי לבקר בבית ספר תיכון. והם אכן קראו. גם אבי, גם אחיותיו, גם הוריהם.
|
