לפני שמתחילה: עקב שינויים באתר יתכן ורשימת התפוצה כוללת גם נרשמים שאינם בקבוצת הבלוג. אתכם הסליחה. להסרה מוזמנים ללחוץ על הקישור המתאים
זמן ספרים
עם ספרי פרח רחוב – חיבור על הליכה הגעתי ליריד היפה של שפירא. שלושה ימים של שכרון חושים. נוסעת לת"א וחוזרת, נוסעת שוב. יושבת שעות מאחורי הדוכן . פוגשת עוד ועוד אנשים. מדי פעם ערכתי סיבוב בדוכנים שכנים וחזרתי עם 2 ספרים שנכתבו בארץ וממש באחרונה בנושאי סביבה ( אכתוב אודותם בפרוטרוט בניוזלטר הבא).
הספר שלי מתפזר במשורה.  הקוראים חשדנים כלפיו, כלפי או אולי בכללי כלפי ספרים שיצאו בהוצאה עצמית. ספרים שלא שמעו עליהם דבר, ספרים שלא קראו אודותם. 
אבל אני שאחרי היריד אחרת. נחושה. מבינה שקיבלתי כבר מספיק תגובות ושאפשר לפסוע קדימה בצעד יותר בטוח.
מבינה שהנושא חשוב ומדבר אל הקוראים ואפילו משפשפת את עיני כשפוגשת קוראים הולכים.
תמונה
לקרוא
במידה מסוימת כמו נפלטתי מהקטיף הישר אל שבוע הספר. היה מעט פנאי בין לבין אבל אין ספק שאירועי שבוע הספר כמו שטפו מעלי את אבק המטע, את זיעת הקטיף. את חוויותיו, את חששותיו. 
אני חושבת שהחוויה החזקה שיש לי השנה משבוע הספר היא דווקא חוויה של קריאה. בעבר היה זה השיטוט ביריד הענק של ת"א. גילוי ספרים שהם בגדר שכיות חמדה. או אפילו חווית הקניה (שלאחריה לא אחת נשארו הספרים על מדף ונשכחו לחלוטין). 
ואילו השנה זו הקריאה. עצם הקריאה. בימים האחרונים אני קוראת. קוראת ספר שהומלץ לקראת שבוע הספר בעיתון הארץ ואחר שמצאתי באקראי כשסידרתי ספרים לקראת יריד של ספרים משומשים אצלנו בישוב. וספרים שקניתי בדוכנים שכנים בשפירא. קוראת. 
אני מבינה פתאום שלא נורא אם אשב לקרוא קצת באמצע היום וכמובן שעוסקת בקריאה בשעות ארוכות של נסיעת אוטובוס ורכבת שכמותן היו לי רבות באחרונה.
כמו זן, כמו מדיטציה, כמו הליכה - למה שלא אכניס ליום יום קריאה בספר? לפני השינה ולאו דווקא לפני השינה, בנסיעות בתחבורה ציבורית ולא רק בנסיעות.

אנסה
ים אל ים
שביל ים אל ים מתחיל בים התיכון ומסתיים בכינרת. ההליכה בו אורכת כארבעה ימים ומתחקה למעשה אחר מסלולם של שני נחלים. נחל כזיב שהצעידה בו היא במעלה הנחל ואל תוך הר מרון ונחל עמוד שגם תחילתו במירון אך כיוונו מזרחה והוא נשפך לכינרת וההליכה היא עם כיוון הזרימה. את היומיים הראשונים הלכנו לפני קרוב לשנה ואת היומיים האחרונים לפני מס' ימים. את הטיולים הללו ערכנו במתכונת שמאוד מקובלת בחו"ל וכלל לא נפוצה בארץ. במשך היום הולכים, מזיעים, מתעייפים, לקראת ערב מגיעים למקום ישוב שנמצא לא הרחק מהמסלול. אוכלים ארוחת ערב בבר נחמד או במסעדה, ישנים בלילה בצימר או במלון. 
ללכת עם כל הציוד על הגב נראה לי שכבר לא נלך אבל גם הליכה עם תרמיל יום היא הליכה. ואפשר במהלכה להנות כל כך. לפגוש פינות חמד, לפגוש מטיילי שביל.
כשטיילנו בחו"ל זה היה מאוד מקובל שמטיילי שביל יושבים בבר על כוס בירה. נהנים מארוחה טובה. ההבדל העיקרי שהרגשתי בטיול הזה הוא שלא רגילים לראות אנשים מגיעים אחרי הליכה. אנשים מגיעים בהליכה. מקומות הלינה קיימים, הם קרובים דיים לשביל, הם ברמת אירוח טובה. יש תרבות תומכת טיולים כמו נהגים שעושים הקפצות בתשלום (וכמובן מלאכי שביל). כל שצריך הוא שיותר אנשים ישתכנעו שגם בארץ אפשר. אפשר לערוך טרק עם מעט ציוד יחסית, טרק שהוא מעט בורגני באופיו ושלא חייבים לשם כך לטוס רחוק.
הנופים שפגשנו היו יפים, מרגשים, מגוונים כל כך. המים בהם טבלנו היו צלולים וקרירים.
נשמח לתת עצה, נשמח לנדב פרטים
תמונה
נשלח על ידי Truppo ניוזלטר