התנועה להשבת ההליכה
בסוף חודש אוקטובר טיילנו אני והבן ברחובותיה של העיר אמסטרדם.
מרחב שאינו נשלט על ידי הרכב הפרטי הוא מרחב אחר.
קיים בו משהו יפה ועדין, קיימת בו שמחה. נכנסנו לחנויות ספרים עצומות בגדלן, נהננו להיות בתוכן, להתבונן.
ביום האחרון לטיול ולגמרי במקרה נקרתה בדרכנו חנות ספרים נוספת ואולי הטובה שבהן. בה גם מצאתי את הספר שחיפשתי באחרות: Curbing Traffic .
את הספר כתבו זוג שלקחו החלטה לעבור מקנדה להולנד כדי לגדל את ילדיהם בסביבה שטוב לילדים לגדול בה.
בספר הם מתארים בצורה בהירה ומעמיקה את יתרונותיה של העיר שהתנועה בה מתקיימת באופן לא ממונע. עד כמה עיר זו מאפשרת חרות לילדים, מאפשרת רוגע, מאפשרת שקט.
ממליצה על הספר הזה בחום. ובמקומותינו: בימים אלה הולכת ונרקמת התנועה להשבת ההליכה. קבוצה של אנשי סביבה שכבר הרימו פרוייקטים והקימו תנועות, פעילים צעירים שחושבים ששלטון הרכב הפרטי במרחב הוא טעות מתמשכת, חברנו יחד בתקווה להקים תנועה עממית עם כל מי שרוצה בשינוי המצב. 
עמוד הפייסבוק: הגענו ברגל – התנועה להשבת ההליכה יעלה לאוויר בימים הקרובים. הספר פרח רחוב – חיבור על הליכה נמצא לקראת הדפסה נרחבת והעלאת גרסה דיגיטלית שילוו בקמפיין אינטרנטי. מתוכנן גם אירוע לקהל הרחב ולאנשי מקצוע לרגל הקמתה של התנועה. אעדכן בהקדם
תמונה
גשם ראשון
בשעה טובה ירדו כבר גשמים ראשונים. כאלה שמספיקים להרטיב את האדמה ולאותת לזרעים שבתוכה שהנה, אפשר כבר לנבוט.
על שטח קטן בפאתי אור עקיבא פורחים נרקיסים לרוב. גם סתווניות, גם כרכומים. ביחד עם הנבטים גם הצבע חוזר לשדה. כביש החוף במרחק של פחות מק"מ, מרחב עירוני סמוך ומטעי בננות. ובכל זאת פיסת הטבע הזו חיה ונושמת והמבקרים בה מטיילים להנאתם. משב מרענן ונדיר של אופטימיות. אנשים נהנים לתור אחר הפרחים, נהנים לטייל קרוב. לא הכל גזענות, לא הכל אלימות. 
ובחזרה לנבטים. הם פשוט בכל מקום. אפשר לערוך חידון ולראות את מי מהם נדע לזהות.
אם הכל יתנהל כשורה העין תראה מעכשיו ולמרחוק את הירוק. 
אדמה צחיחה ויבשה תתכסה סוף סוף ואחרי קיץ ארוך ומתיש  בשמיכה עבה ויפה וחשובה מאין כמותה. 
בהמשך מצורף לינק לסיכום של הרצאה שעונה לשאלה: למה כל כך חשוב שנשמור על העשב ולמה כל כך חשוב שניתן לו להיות.
מאחלת קריאה נעימה
תמונה
אני כבר בת חמישים וחמש ועד היום לא ידעתי....
אני כבר בת חמישים וחמש ועד היום לא ידעתי כמעט כלום על חייהן של הדבורים
אני כבר בת חמישים וחמש ועד היום לא ידעתי שלנסר ענף עבה מעץ ותיק זה לא אחת גזר דין מוות לעץ.
השבוע השתתפתי בהרצאתו של יוסי אוד על חייהן של הדבורים ועל האפשרות של כוורת בחצר או על הגג או במרפסת. השתתפתי גם בהרצאתו של יוסי בן שחר לגבי גיזום עצים והנזק המחריד והבלתי נתפס שמתחולל כל הזמן במרחב הציבורי לעצים ותיקים. איך לא ידעתי קודם?
אנחנו לומדים לאורך חיינו וזה מצב רצוי וטוב. אבל לעיתים אני נתקלת בידע שאי אפשר לתפוס את העובדה שהוא לא נכלל בין מה שאמור להילמד  - במערכת החינוך או בבית – ממש בגיל צעיר.
כך היה לפני בערך עשור כששמעתי לראשונה על מרווה. צמח בר שמצוי בחבל ארץ זה בשפע ובאזורים רבים, צמח מרפא שהיה ידוע ומוכר לתושבי ארץ הזו במשך דורות. כשלמדתי אודותיו ניסיתי להבין מה הולך כאן לעזאזל. האם סבי וסבתי לא ידעו עליו? האם ידעו והעדיפו שלא להעביר את הידע הלאה? האם יש כאן סוג של מלחמת תרבות? הרי ברור שפלסטינים תושבי הארץ בתקופה  בה גדלתי ידעו גם ידעו ואולי – ויסלחו לי אבותי שבאו לכאן מאירופה – אולי המהגרים לא רצו ללמוד דבר משכניהם?
סיכמתי את שתי ההרצאות שהתקיימו במועצה במסגרת מהלך בכיוון גינון בר קיימא. מוזמנים לקרוא את הדברים הלא פשוטים בהקשר של גיזום עצים ובהקשר של חשיבות העשבייה (ההרצאה של שי שחל על העשבייה נערכה שבוע קודם, היתה גם היא מעולה ולשמחתי עסקה בחומר מעט יותר מוכר לי....) בקישור זה
לגבי הדבורים: ממליצה להרשם להרצאה או קורס של יוסי אוד. הוא מעביר ערב בנושא בצורה כל כך סוחפת.  אני מכירה אנשי סביבה רבים אבל אני חושבת שההשפעה שיש לגידול דבורים במרחב העירוני היא מהמשמעותיות שפגשתי בחיי.
החזאית
ממליצה בחום על הספר החזאית
פרוזה ישראלית שכתבה הסופרת תמר וייס גבאי וסובבת באלגנטיות את משבר האקלים. מתארת שיגרה שהחושים שלנו כמו מכירים. מכירים בהתכנותה. מכירים בהתקרבותה.
וגם אם העתיד והמשבר המתרגש עלינו לובש במוחו של כל אחד מאיתנו צורה שונה, קשה שלא ללכת שבי אחר המציאות הנרקמת בסיפור זה. מציאות שהיא מוכרת מחד ומאידך מעיקה ועוכרת שלווה. מציאות גועשת, משובשת ונסתרת תחת קרום דק של נורמליות בדויה.  
הנחתי את הספר הזה רק אחרי שהסתיים. רק אז עצרתי. לנוח. לקחת אויר. 
נשלח על ידי Truppo ניוזלטר