כמה ימים לפני שפרצה המלחמה הופיע טקסט שכתבתי בבלוג האטה.
זה בלוג שאני עוקבת אחריו בקנאות ועוסק באפשרות שלנו להאט.
שמתי לב שמאז נחשפתי לרעיון היפה הזה הוא כמו הולך ומתרחק. קשה מאוד להאט ולחילופין אנחנו כל הזמן מאיצים.
המלחמה הביאה איתה קצב שנדמה לעיתים כי כלל לא ניתן לעמוד בו. אבל זה לא התחיל עכשיו. עולם שמציע לנו אפשרויות רבות ולא באמת אפשר לסרב לכולן. כמה שלא נסרב נגלה בסוף שדחסנו מהן מעל ומעבר.
אני לא זוכרת מתי זה היה אבל מתישהו בתקופה האחרונה אמרתי לעצמי שיגיע רגע שאני אגדל ירקות. אכין ריבה, אחמיץ מלפפונים. זה לא יוכל להיות אורח חיים מחוסר ציוד וכלים אבל כן תהיה בו השתהות. לתקן, לתחזק. אני אפסיק לרוץ. זה חייב לקרות.
אז מצרפת קישור לבלוג האטה. וממליצה לקרוא בו גם על הליכת יום יום וגם רשימות נוספות.
ולסיום: קישור לדברים שכתבה בעקבות המלחמה ארנה קזין. אנחנו תחת הנהגה כל גברית, נשים אינן חלק ממעגל ההשפעה. הדברים שכתבה ארנה קזין מאירים את האבסורד הזה במלוא חומרתו. אני יכולה להוסיף על הדברים שגם בעולם הסביבתי זה ניכר. התפיסה המאוד גברית שהטכנולוגיה תפתור את כל בעיותינו. האגרסיביות הרבה כלפי המרחב. החיבה המוגזמת לדחפורים. הגישה לאדמה. לא קל לי להגיד את הדברים הללו ויש כמובן גברים שפועלים במישור הסביבתי באופן מעורר השראה וכל כך מרבים טוב ונשים שהן בבחינת פגע רע (ע"ע עידית סילמן).
אולי יש בכל זאת מקום לתקווה שכשנראה יותר נשים מובילות נצליח להחזיר את העדינות. נצליח להשיב את החמלה.
מאחלת שיגיעו ימים שפויים
ליאת
|
|
|
