עוד מעט קט והנה שמנו את החורף מאחורינו. בגדי הצמר יטמנו עמוק בארון, בגד חם עוד ימצא
בהישג יד ובפרט לבוקר המוקדם. בערב יום הזיכרון, בערב יום העצמאות כמעט מדי שנה
קריר בחוץ, אולי אפילו קר ממש. יש שנים שגשם אמיתי יורד בשבועות. אבל בסך הכל מעתה
ילך ויעשה חם. הקור יישאר בגדר זיכרון עמום.
רגע לפני שנפרדים מהחורף אני חושבת על העונה הזו שהולכת ומסתיימת. על הירוק העז שליווה
אותה השנה, על פריחת הרקפות שנמשכה עוד ועוד, נזכרת באותם רגעים יפים שהביאה עמה.
בעיצומו של החורף, בתחילת חודש ינואר, השתתפתי בסדנת יוגה בנאות סמדר. זו פעם ראשונה
שמצאתי עצמי יוצאת לסדנת יוגה. ראיתי מודעה בפייסבוק ובהחלטה של רגע נרשמתי. הרי
את רוני אני מכירה שנים. השתתפתי בשיעורי יוגה בביתה. בית אבן ישן, רצפת עץ שבנה
אייל בן זוגה של רוני, תרגול שהייתי מסיימת בתחושה של הודיה עמוקה. הודיה על שהגעתי,
על הזמן הקסום ....
בשנים האחרונות רוני מלמדת בעיקר קורסי מורים
ואולי לא מפליא ששמחתי כל כך לאפשרות לשוב. לשוב לתרגול שהיא מנחה ולסוג המרחב שהיא מאפשרת.
יצאתי לנסיעה ארוכה דרומה. רכבת לבאר שבע (בתמונה אני בתחנת הרכבת בתחילת המסע....). אוטובוס למצפה רמון. לילה באכסנייה במצפה רמון
ופגישה עם הבן שחי בעיירה הדרומית ועם חברה שעקרה אליה עם משפחתה. ובבוקר שוב
דרומה. נסיעה ארוכה שמצליחה להגיע לאזורים שהזמן נגע בהם מעט. נגע בהם קלות
ובעדינות ולעיתים כלל לא. (להמשך קריאה....)
|
|
|
