הגענו ברגל - התנועה להשבת ההליכה
בשעה טובה אנחנו קבוצה שמקדמת את נושא השבת ההליכה, ערכנו פגישת זום ראשונה והנה קישור לעמוד הפייסבוק: הגענו ברגל - התנועה להשבת ההליכה.
יש כבר מי שיכולים להגיע ולעזור אם מקום העבודה שלכם סובל מהפרדוקס הידוע שאין מספיק חנייה ואם יש מספיק אז מתברר שאי אפשר לצאת מהחניון בתוך פרק זמן הגיוני.
אם מדי יום או כמעט מדי יום מתחולל סביב בית הספר או גן הילדים של ילדיכם כאוס תחבורתי יכול מאוד להיות שכדאי לכם לפנות אלינו ואנחנו ננסה לעזור. ננסה לחשוב יחד מה אפשר לעשות כדי בעצם להזכיר לעצמנו ולאחרים שיש אופציה שנקראת הליכה. אולי היא תתאים לכל הדרך, אולי רק לחלקה, ובכל מקרה היא יכולה לעשות הרבה טוב לשגרה, לתחושה, לסביבה, למרחב. 
בקרוב נעדכן לגבי אירוע השקה. אירוע שיהווה הזדמנות נהדרת להיפגש סביב הנושא החשוב הזה של הפחתת שימוש ברכב הפרט והשלכותיו הבלתי נתפסות, לשבת יחד סביב שולחנות עגולים ולראות איך מצליחים להתקדם הלאה. 
תמונה
בין הנחלים - פסטיבל נחל תנינים
לאירוע היפה הזה נחשפתי דרך הפעילות שאני הצעתי במהלכו: הליכה ומעגל שיח בנושא השבת ההליכה.
אליזה רוג'רס כתבה את רשמיה מביקור בחבל ארץ זה לקראת סוף המאה ה19 (חיי יום יום בארץ ישראל בהוצאת משרד הביטחון).
במהלך ביקור זה היא נעה בדרכים, מבקרת בכפרים בדוויים, מתארחת בבתי אצולה ונהנית ומתפעלת כל כך מאורחות החיים שהיא פוגשת. 
מצאתי בספר גם התייחסות לנחל תנינים. למרות שאת הנחל חצו במהלך חודש יולי התאור הוא של נחל עמוק וזרימה שופעת. אנחנו הגענו לנחל בתחילת חודש מרס ומצב המים התברר כבכי רע. 
לפני מס' שנים השתתפתי בסיור לאורך הנחל, נחשפתי לתוכנית שתאפשר הצפה של שטחים וראייה של הנחל כמקום שוקק חיים. התושבים שנלחמים נגד תוכניות שמסכנות את הנחל ודואגים לכך שהקהילה הסובבת אותו תכיר ותשוב לפקוד אותו אכן עושים עבודת קודש.
התפיסה הרווחת רואה בנחל לא יותר מתעלת ניקוז ואין ספק שתפיסה זו צריכה היתה לעבור מזמן מן העולם. אני זוכרת כמה התפעלתי מהרצאתה של יונית קריסטל על תרבות הביצות. על האפשרות לחיות ולהתפרנס בכבוד מאריגת מחצלות מצמחי הביצה. דו קיום שקשה היום לדמיין אותו בין אדם לסביבתו.
האפשרות לעסוק בהליכה במהלך פסטיבל זה רק הוכיחה לי שוב עד כמה הדברים שלובים זה בזה. הלוואי שהחיים ישובו אל הנחל, הלוואי שישובו עם ההולכים אל הרחוב. הלוואי שנגלה עדינות כלפי הסובב אותנו.
תמונה
ועידת האקלים של עיתון הארץ
זו השנה השנייה שמתקיימת הועידה הזו. זו השנה השנייה שאני נוסעת אליה.  תמיד עם חשש. אולי זה יתברר כבזבוז זמן? אולי השיח יישאר בגבולות המוכרים והידועים: מהכל תחלץ אותנו הטכנולוגיה ובכלל מה שמעניין בכל המשבר הזה הוא איך לעזאזל עושים ממנו כסף?
כנסים נוטים לכיוון הזה ובפרט שכדי להרים אירוע  צריך מימון. אחרת איך יצליחו להרים אירוע מכובד? להגיש ארוחת גורמה?
כך קרה למשל שבכנס קיימות במרחב הכפרי שכל כך שמחתי על היותו והוא אכן אירוע חשוב אלא שהרצאות מעניינות נדחקו בו לשולי השוליים ומבקר אקראי היה עלול לקבל את הרושם שהמרחב הכפרי אינו כלל מקום של חקלאות, ודאי לא של גידול מזון אלא בעיקר שדה פוטנציאלי ליצור אנרגיה מתחדשת.
אז הוועידה של הארץ הצליחה – לפחות לרגעים – להביא גם רוח אחרת. השיחה עם תמר וייס גבאי שכתבה את הספר החזאית - פרוזה ישראלית נהדרת על משבר האקלים - כמו באה והכניסה את הכל לסוג של פרופורציה: אנחנו יכולים לספר לעצמנו איזה סיפור שבא לנו אבל בסוף אנחנו פשוט עוד יצור חי. ואולי בתוך אותו סוג מוכר וידוע של התייחסות למשבר שמעלה פעם אחר פעם על נס את הטכנולוגיה ומתעלם מכל הקשר אנושי השיחה הזו כמו גם הדברים של ד"ר דורית אדלר על השינוי שחייב להתחולל ביחס שלנו למזון, בסוג המזון שאנחנו צורכים או אף בדרך בה אנו רואים את החקלאות כמו יצרו מפגש עם קרקע המציאות. 
המון המון תודה לכן ולדב חנין שהזכיר לנו את דבריו הכל כך אקטולאיים של ג'ון דאן: "לכן, לעולם אל תשאל למי צלצלו הפעמונים - לך הם צלצלו".
אי של שקט
באחד מימי ששי של החודש ולמשך השעות היפות והקרירות של הבוקר מצאתי את עצמי במקום אחר. באקלים אחר. 
ישוב קטן בהרי ירושלים שדומה כי רעמי הפיתוח, פסחו עליו. כאילו זזנו 30 שנה אחורה בזמן.
אלא שלפני 30 שנה ספק אם ידענו להעריך ולהוקיר. לא היה לנו אז מושג שהשקט יעלם וכמעט לבלי שוב.  שכנה שגרה לא רחוק מעל הרחוב בו אני גרה ביקרה אותי בימות השבעה על מותה של אמי. היא תארה איך פסעה עם עגלת תינוק בדרך זרועת אבנים טרם נסלל הכביש. איך חששה להשפעת טלטולי העגלה על בנה שהיה אז תינוק. גם היא אמרה שאהבה את אותה אווירת כפר, את הצמחייה המרובה סביב. היותם בית בודד במעלה הגבעה לא הפריע לה. בית בודד שעם השנים נוספו סביבו עוד ועוד בתים. נסללה לצדו דרך.
אני הגעתי לישוב עשור ויותר אחרי אבל גם לרחוב לא סלול, פרות רועות על סף הגינה. כפר. ריחות של עשב רטוב והרבה שקט.
לא רק מהשקט התפעלתי. החצר בה התארחנו  - חצר ביתו של יוסי אוד – היא פנינה יפה שהמשכה חורש עשיר ובריא. פסענו לאורך שביל צר בין אורנים, קטלבים, אלות, פוגשים כוורת ועוד אחת. בחלק מהכוורות מתקיים נחיל דבורים כבר שנים רבות. בחלק חדל. בחלק חדל לזמן מה ועד שנחיל חדש הגיע והפיח חיים בקופסת העץ שהתרוקנה.  בין הכוורות הרבות שבחצר עצמה כוורת אחת בדיוק עברה את אותו תהליך שיוסי לימד אותנו שלמעשה מדובר בלידה. המלכה הוותיקה על צבא הפועלות המנוסות יוצאות להתנחל. צפינו בענן שהן יצרו בפתח הכוורת, משם למעלה אל השמיים ועד שהגיעו לעץ סמוך והחלו אט אט מתלכדות על אחד מענפיו. 
כשכבר היינו בבית ומס' ימים אחרי חזר הגשם . שאלתי את בעלי מה יעשו הדבורים שאין להן את אמצעי החיזוי שלנו אם מזג האויר משתנה והן עדיין על עץ טרם התנחלות קבע חשופות לגשם? ואולי הן כל כך מאורגנות, כוח נשי מעולה, מבינות שחלון הזמן האביבי יספיק להן בדיוק לחנות על ענף ולהגיע לבית החדש שבחרו בקפידה.
התבוננות בדבורים כשהן נושקות לפרח, מזמזמות בפתח הכוורת, עסוקות עד בלי די לצד חלת הדבש (גם בזאת צפינו ולהפתעתנו הרבה הן נשארו בענייניהן גם כאשר הכוורת נפתחה ובעדינות אין קץ ובהמון תשומת לב יוסי הוציא מתוכה חלה אחר חלה) היא פעילות שאני מאחלת לעצמי שתהיה חלק משגרת יומי ובפרט עכשיו כששתי כוורות כבר מחכות לנחיל על גג ביתנו

בברכת חג חרות שמח,
ליאת
נשלח על ידי Truppo ניוזלטר