לקראת הפצה יותר מאסיווית של הספר חברתי לקבוצה שמקדמת עסקים קטנים באמצעות יצירת רשת של קשרי עבודה ושיתופי פעולה. זאב שהוא מכר ותיק וחבר בקבוצה שמע ממני על הספר ועל הרצון שיש לי לקדם הליכה והמליץ שאדבר עם ירון. את השיחה עם ירון סיימתי פעורת פה. אני חושבת שאני מכירה את הנושא של ההליכה טוב כל כך. מזוויות רבות ושונות. מבינה את הפער העצום בין חשיבותו העצומה לבין אפס העיסוק בו. מתחילה לחשוב שההשפעות שלו לא בהכרח נופלות מההשפעות של אכילת בשר (נושא שיש בו עיסוק אינטנסיבי ולמרבה השמחה גם שינוי מבורך). והנה הגיעה השיחה עם ירון וכמו טרפה לי שוב את הקלפים. ירון סיפר שהוא הולך, במרבית הבקרים, לעבודה מרחק של כשלושה וחצי ק"מ. באותו האופן ובאותה הדרך הוא גם חוזר לביתו בסיומו של יום העבודה. יותר מכך. הוא בחר לעבוד במקום שהוא עובד בגלל שמתאפשרת הליכה משמעותית אליו ובחזרה. הוא תאר בפני הליכה שהיא לרוב רוגעת וחוצה פיסת יער. הליכה שמאפשרת לו להגיע נינוח לכיתה אותה הוא מלמד. הליכה שמאפשרת חיץ נחוץ וחיוני בין מקום העבודה לבין הבית והמשפחה בתום יום העבודה.  אני הולכת לא מעט אבל לרוב לסידורים. לעבודה במטע אני מגיעה בנסיעה (כן משתדלת להשאיר את הרכב בכניסה לישוב כדי שלא אצטרך לעבור בנסיעה זו ברחובות המושב בו אני גרה). באחרונה שתלנו חלקה נוספת וקרובה יותר. אליה אני כבר מגיעה מהבית בהליכה וזו איכות אחרת וכל כך יותר טובה. ועדיין יש משהו בסיפור של ירון שהוא אחר. הוא מגיע לתוך מסגרת. למקום שאנשים נמצאים בו. תלמידים לומדים בו. ההליכה לפני ואחרי נשמעת כמו פלא. היא  נכונה ומתבקשת ובה בעת נדירה ופלאית. הלוואי שיקרו בדרכי עוד אנשים כאלה. תודה. 

במסגרת אירועי ירוק בפנים ובחוץ שהתקיימו בירושליים ביקרנו בעלי ואני במיזם נשות הדבש של מזרח ירושליים. התארחנו בקומת הגג של הספרייה המרכזית שם פועל המיזם.  גינה פורחת, כוורות פעילות, דבש למכירה. לכאן מגיעות נשים ללמוד איך מטפלים בכוורת. עוברות הכשרה שבסיומה הן מקבלות לידיהן כוורת שתמוקם על הגג או במרפסת של ביתן.  מיזם שהוא באמת כליל הטוב. שהרי הדבורים עצמן הן כה חשובות. וכאן לא רק שפועלים למענן אלא שיש עוד נהנים רבים. נשים שיוצאות ללמוד ובהמשך מוכרות דבש מהכוורת הביתית. נשים שמגלות אפשרות לעיסוק מיטיב. הטיפול בכוורת, הטיפול בצמחייה. עבודה שמתרחשת בגבולות הבית ועדיין מפגישה אותן עם עולם חי וחדש.
וצריך להבין דבר נוסף שאולי דווקא בו הפלא הגדול. באזורים אלו כמו באזורים רבים אחרים בארץ הצמחייה נעדרת (או כמעט נעדרת). שכונותיה של מזרח ירושלים, כפרים ערבים אבל לא רק הם. יש גם לא מעט שכונות יהודיות שזה המצב בהן: אין צמחייה. זו קצת תעלומה. האם האנשים לא מעוניינים בה? לא פנויים לחשוב על האפשרות של עציץ על חלון, עציץ במרפסת? המיזם הזה כמו מוכיח שאפשר להביא לכך שגגות יהיו ירוקים. שתישתל צמחייה. ובכך גאונותו. אנשים שבים לגדל צמחים כי אלה מספקים מזון לדבורים. מעגל אמיתי של שיפור ונחת לאדם ולסביבתו.  רוצה להגיד כל הכבוד לצוות שפגשנו. צוות שמלווה את הנשים ואת הדבורים במיזם המופלא הזה.

אחת לתקופה יוצא לי לגעת בנושא היפה הזה. ואז אני נזכרת כמה טוב הוא מביא עמו כמה הוא מלא בעניין ואיזה קסם שורה עליו. באמצע אוגוסט השתתפתי בסדנא של קרן פאטר בבת שלמה. דחסנו פרחי קלנדולה לצנצנות והשרנו בשמן זית למדנו על יתרונותיו של צמח הקמומיל. לקרן יש ידע עצום והכרות עמוקה עם הצמחים והיא חולקת אותו עם משתתפות הסדנא בכישרון ובטבעיות. אני לומדת שלכל אזור גאוגרפי לא רק שיש הצמחים שלו אלא שגם הטיפול שהם מסוגלים להעניק הוא בכיוון מסויים ונחוץ לאותו אזור. כך באזורנו נפוצים אותם צמחים שמביאם איתם מזור לבטן ועל אבריה השונים ואילו בדרום אמריקה נפוצים אותם צמחים שמועילים מול בעיות שמקורן בזיהום. לרגע מתחשק לי לעזוב הכל. לשקוע אל תוך עולם הצמחים. לגדל, לקטוף, ליבש. לרקוח מהם קרם או משחה. להכיר אותם טוב יותר. להבין את יחסי הגומלין הכל כך מרתקים בינם לבינינו.