כשבחרנו את ה18.7 כתאריך בו יתקיים הכינוס בנושא הליכה לא יכולנו לנחש שהתאריך הזה יהפוך ליום שיבוש.
התלבטנו איך לפעול ובסופו של דבר קיימנו את הכינוס אבל בזום.
תשעה דוברים ושתי מגיבות הביאו את ההליכה כל אחד והזווית שלו. האנשים שהגיעו בין אם להציג ובין אם להשתתף הנושא הזה הוא בנפשם. הפער בין הפופולריות של ההליכה כתחביב, כפעילות ספורטיבית לבין העובדה שנשכחה בישובים רבים כאמצעי התניידות בלטו גם בכינוס זה.
אחד הדברים שאני הבאתי במצגת שלי הוא תחושת ההחמצה.
בתמונה אפשר לראות ציורים של ילדים שצוירו במסגרת מחקר. איך ציירו את הדרך לבית ספר ילדים שהולכים אותה לעומת ילדים שההורים מסיעים אותם. אני חושבת שככל שאנשים ישמעו יותר על ההשלכות של מרחב מוטה רכב פרטי, ייזכרו באפשרות להגיע ברגל אבל בעיקר יפגשו תכנים שעוסקים בעושר הרב שמפספס מי שלא הולך במרחב ברגליו, בהחלט יוכל להתחולל שינוי. אני מאמינה, וביתר שאת אחרי הכינוס, ששינוי יתחיל דווקא מהישובים הקטנים.
בתזמון מעורר השתאות מצאתי את עצמי יומיים אחרי הכינוס בצעדה לירושלים. שלושה ימים של שיכרון חושים. ההליכה היא הלב. בכל יום מתקדמים כברת דרך ועד שבאמת הגענו ברגל. הגענו ברגל לירושלים. עוד על הצעדה מזמינה לקרוא בקישור זה.
|
|
|
