הדרך לתחנת מרכז השמונה בחיפה עוברת עלי בקריאת ספר. יצאתי הרבה לפני האירוע כדי שלפחות חלק מהדרך אעשה באור. כשהגעתי לחיפה כבר היה חושך. ביום אני נוהגת לעלות להדר דרך ואדי ניסנס. הליכה קלה, מהירה, נוחה. באוטובוס הנסיעה היתה סוראליסטית משהו. קווי אוטובוס שמכריזים על יעד שגוי בשל שיבושי ג'י פי אס, האם זה סביר? מחלון האוטובוס העיר בחושך נדמית לי דוויה וכעורה. 

למקום לשירה הגעתי אחרי טעייה ברחוב סירקין שרגע התגלה כמואר ושוקק ורגע אחריו כשומם ונטוש. תהיתי איך אשוב משם ואם כל הרעיון הזה היה טוב  בכלל. אולי עדיף לסוע בקלות. לסוע הרבה. לא לברור. לא לנקוט צמצום. אולי לצבור חוויות זה כן דבר טוב. מי אומר שצריך לצמצם בהן?