יונתן גפן היה אליל נעורי.
למשך שנים רבות, עשור ועוד אחד כמעט ולא שמעתי את שמו
הידיעה על דבר מותו לא טלטלה אותי. לא צערה אותי
בתחילה התקשיתי להיזכר מתי באחרונה שמעתי את שמו. באיזה הקשר. והייתי טרודה עד בלי די בהכנות לקטיף שתיכף מתחיל וטורף איתו את הזמן, ואת תשומת הלב
כשכבר התיישבתי וחשבתי התקשיתי להיזכר.
הזכרונות היו רחוקים ועמומים. סיפרתי לילדי על תוכניות האירוח בליל ששי. רבקה מיכאלי, סיבה למסיבה והוא פוסע אל תוך אולפן השבת בסוג של הילוך שכל כך היה אופייני לו. ממש לא זקוף, לא מאוד ישר. חולצה שחורה. ג'ינס שחור. בלורית שחורה. אורח מבוקש ואהוד.
מתיישב, מתקבל בחיבה עצומה. נסיך.
צפיתי בו, האזנתי לו בשקיקה. בן כמה היה אז? בן 40? וכל כך יפה. וכל כך מושך. כשנערה צעירה צופה באיש כזה, הוגה בו, הכל פשוט והכל פשוט טבעי ומושלם. כאילו החזות הזו היא הדבר. במבט לאחור אני חושבת שהרי אין כלל קשר בין החיים לבין מה שראיתי ושמחתי כל כך לראות, כמבוגרים כמו למדנו לראות ולחוש את מאחורי הקלעים של הזוהר...
אנחנו עומדות ליד העצים. קוטפות שסק. אני שומעת את אחת הבנות שרה: "יונתן סע הביתה...." הנה השיר הכל כך יפה הזה והוא איתנו...
השירים שהוזכרו בכתבות שונות במהלך התקופה האחרונה, כולם מוכרים לי מאוד. את טקס יום הזיכרון אצלנו במושב בחרו לפתוח השנה בהקראת השיר דקה דומייה. עם המילים היפות האלה שזכורות לי כמעט כולן. מתי יצא לי לשמוע אותן בשנים האחרונות? לא חושבת שהיתה הזדמנות כזו.
השירים הללו נכתבו כשהייתי בערך בת 16. הם יפים כל כך. והם כנראה גם השפיעו עלי מאוד. היום הם הרבה יותר ברורים לי. אני יכולה כבר להרגיש איך זה להיות בעיר זרה. אני יכולה להבין את הבדידות ואת תחושת הזרות. אז התחלתי להיזכר אט אט בשירים. אחד ועוד אחד ואולי אפילו יותר מהשירים במה שכתב במוסף השבת של מעריב. האם הוזכרה אותה רשימה במהלך הימים בהם עסקה מן הסתם התקשורת באובססיביות בדמותו? מלחמת לבנון אך החלה. למעשה מדובר ברשימה שנשלחה הישר מהחזית ובימים הראשונים לפלישה ללבנון. בתוך שטף הפטריוטיות שאחז בי, בהורי, בחברותי, ולמעשה בכל מי שהכרתי, בכל מי שהיו סביבי, בתוך השיחות עם החברות מי אבא שלה כבר גוייס ומי עוד לא (ומי שעוד לא מרגישה מעט מבויישת) הוא כתב כל כך אחרת. כל כך שונה. הזכיר את הדובדבנים. ובאמת כשחושבים על זה המלחמה פרצה ביוני - זמן ההבשלה של הדובדבנים שבארץ נחשבו אז משאת נפש. פרי שפוגשים כשנוסעים לאירופה ולא פרי שקונים בחנות הקרובה לבית. ועוד על הדובדבנים ועוד על נוראותה של המלחמה. קול אחר.
אני מבטיחה לעצמי שברגע שאתפנה אנסה למצוא בחנות יד 2 את הספר שממש הלך איתי לכל מקום ואין לי מושג מתי נפרדנו: הצד הרביעי של המטבע. אולי זה לא יהיה בחנות יד 2. אולי מו"ל זריז יוציא אותו שוב לאור כי לא רק אני אחפש.
באחד מימי הקטיף ולצד אחד העצים הזכרנו את מלחמת לבנון. אני אמרתי שעם כל הכבוד למהפכה המשטרית לבנון זה הרבה יותר גרוע. לא הבנו את זה אז בכלל. לא יצאנו להפגנות. אני בודקת תאריכים של המלחמה הארורה הזו. היא החלה בששי ליוני ההפגנה הגדולה של שלום עכשיו התרחשה בעשרים וחמישה בספטמבר אני משערת שלו קראו בביתי את עיתון הארץ התמונה שהייתי מקבלת היתה שונה. הדברים שהייתי קוראת היו שונים. אבל בבית קראו מעריב. מאוד התגאו בכך שקוראים עיתון שהוא "על רמה". וליונתן גפן היה בעיתון הזה טור קבוע. אני זוכרת די בברור שחיכיתי לו בשקיקה וקראתי אותו בקנאות. אין לי מושג על מה נהג לכתוב. אני באמת לא זוכרת. ורק את הטור מהשבוע הראשון של המלחמה אני חושבת שכבר לא אשכח.
בערב יום העצמאות, בקור הנסוך תמיד על ערב זה ובסוג של מסיבת חברים ברחוב סמוך לרחוב בו אני גרה התיישב לידנו ידיד שסיפר שבששי הגיע ללוויה בנהלל. נהלל כל כך קרובה לכאן. הידיד טוען שהכל אבוד. במהרה יתחיל הרכוש להילקח מהאנשים בתואנה זו או אחרת. במהרה נמצא את עצמנו יורים האחד על השני ברחובות. אתה הרי לעולם לא תדע אם הסכנה אכן כל כך קרובה. בערב יום השואה שמעתי את סיפורו של השכן על סבו שכשנאמר לו בבנק בגרמניה שלא מוכנים להלווות לו כסף כי הוא יהודי הוא קם, ארז את משפחתו ועזבו לפלשתינה. כך היה גם בסרט הנהדר אי שם באפריקה. יש אנשים שכמו ידעו להריח את הסכנה. האם אנחנו כאן נדע? או שנתעורר כשכבר יהיה מאוחר?
ואולי כמו שכתבתי קודם אנחנו בעצם בסוג של תנועה קדימה. נכון, לפעמים יש נסיגה, לפעמים עושים צעד בכיוון הלא נכון אבל מצב של שני עשורים בהם הצבא יושב בלבנון מקיז דם כמעט מדי יום בלי שאיש יכול להגיד למה, אולי מצב כזה כבר לא אפשרי. הימין בשלטון לנצח נצחים, מהשמאל לא נותרו אלא פירורים ובכל זאת אנחנו כבר פחות אדישים למצבי קיצון.
לא יכולתי לדמיין בצעירותי שלא אגיע ללוויה בנהלל. לא יכולתי לדמיין שאוותר על כל אותן פיסות רכילות ומידע שזרמו דרך ערוצי התקשורת. לא יכולתי לדמיין את המפגש המחודש עם שיר שאהבתי כשאני אחרת והעולם סביבי אחר. כך, בתקופה שבין יום השואה לערב יום העצמאות. תקופה שאפילו מציאות היפר צרכנית וכל כך צינית בינתיים לא ממש יכולה לה.
תיכף חודש יוני. ואנחנו תיכף נאכל דובדבנים. ואנחנו עוד נראה. (נקום ו) נראה איך שמגיע היום בסוף כל לילה.
אבל אתה כבר לא. תודה לך
|
