0 פסולת

לפני כחודש הגעתי לסדנא שהתקיימה בעץ בעיר בתל אביב. הסדנא היתה מעניינת ולא פחות ממנה האכסנייה. עץ בעיר הוקם על ידי תמי צרי ופועל תחת ידה כבר 14 שנה. המקום מקדם חינוך לקיימות בדרכים רבות ושונות ובעיקר בהיותו בית אקולוגי. אני מודה שבביקור זה הדבר שהקסים אותי יותר מכל היה הבית עצמו. עציצי תבלין על כל חלון, מטבח שמבוסס על חומרי גלם שמגיעים בתפזורת, נטולי אריזות. בית שמכיל בתוכו עשייה רבה: טיפול בחומרי הגלם למטבח, שימור מזון, הכנת חומרי הניקוי, תפירת מטליות ועוד ועוד. בית ישן שחלונותיו הגדולים מזרימים רוח נעימה גם ביום קיץ ועצי ענק סוככים עליו מבחוץ. 
עבורי 0 פסולת משמעו מאבק יומיומי. מלחמה בלתי נגמרת עם עצמי. מצמצמת אריזות, מצמצמת שקיות ועדיין מוצאת את עצמי בפינת המיחזור עם סלי איקאה בגודל מפחיד: מפרידה ומפרידה. כחלק מהניסיון הסזיפי להפחית הכנסתי גם את האריזה בין שיקולי הקנייה ולרוב אעדיף שלא לרכוש פירות או אגוזים באריזת פלסטיק קשיחה. אני מבינה שפינת המיחזור תמשיך להוות חלק מסדר היום אבל אולי אצליח להגיע אליה בתדירות נמוכה יותר? אני גם מבינה ששום דבר טוב לא מחכה לאריזות שאני מפנה באדיקות לפח הכתום מלבד יצירת זיהום ושיבוש תנאי החיים של מי שחי ליד מפעלים אלה. מפעלים שרק מדינות עולם שלישי יסכימו לארח....
בספרן של שלי גרוס ומיכל לוי ארבל החיים קצרים על תקני את הנעליים מופיע משפט משמח: "ברוכים הבאים לעידן בו לא אופנתי לקנות" אני משערת שאנחנו משתהים על קו התפר של עידן זה. גם אם כרגע לא נוכל למצוא פיסת אדמה נקייה מפלסטיק, כזו שלא זרוקה עליה שארית בלתי נראית כמעט של בלון יום הולדת או מבצבץ בין חלקיקיה בוחש של כוס קפה בכל זאת אנחנו מתקרבים לרגע בו צעידה עם כוס  חד פעמית  ביד (כזו שמכילה משקה חם ומהביל, מכוסה בעיגול של פלסטיק קשיח) תזכה את האוחז בה במבטים נטולי אהדה...